עוד בענין הגיוס – ומה עם אלה שלא לומדים?

בכל דיון על גיוס בני הישיבות או כמו שקוראים לזה היום: “שויון בנטל”, בו משתתף מהעבר המתנגד, אדם נחמד שנוח לקבל, מגיעים מהר לעמק השוה כי יש צורך בלימוד תורה וממילא בלומדי תורה וכי לומדי תורה אמורים לקבל פטור מגיוס או לפחות דחיה.
השאלה הבאה היא: כמה צריך. כמובן שאחר שהוסכם שלומדי תורה נחוצים ולימוד תורה מגן מי שיקבע כמה צריך הוא מי שמבין בסוג זה של נשק. כשם שלא ישאלו את ראשי הישיבה כמה אנשי צוות צריך כל טנק, וכמה אנשי צוות קרקע יסובבו כל מטוס. כך אין לשאול את ראשי הצבא או את הפוליטיקאים שאינם מבינים בדבר, כמה לומדי תורה צריך. (למען הסדר הטוב נציין בקיצור שלפי אמדן שנתנו לנו חז”ל במלחמת מדין יש צורך בשליש מהכח המגוייס. וזאת בשעה ששאר המגויסים, החזית והעורף משלבים תורה עם דרך ארץ. כשמאזן הקדושה מופר והרוב אין בו לא תורה ולא דרך ארץ, ודאי שיש צורך ביותר לומדי תורה כדי לאזן את מאזן האימה של  קודש וחולין ושל קדושה-טומאה. המשפט האחרון תיאורתי בלבד כיון שלמרות הגידול המבורך במספרם של לומדי התורה רחוקים אנו מאד מסדר גודל של שליש).
בשלב זה עולה השאלה הבלתי נמנעת שחוזרת על עצמה כמעט כחובה דתית: ומה עם אלה שלא לומדים? והמהדרין אומרים: הרי כה רבים לא לומדים? והמהדרין מן המהדרין: “והרי הרוב לא לומדים? (כאילו שיש להם איזו סטטיסטיקה. בדרך כלל שאלה כזו נשאלת על ידי מי שמעולם לא היה בישיבה, וכן על ידי בחורי ישיבה לשעבר שגם בהיותם בישיבה מעולם היתה בטלתם אומנותם וראו סביבו בטלים כמותם, שהרי לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב).
מה עונים לאלה?התשובה פשוטה ביותר:
שאלה זו נשאלת כאמור, אחרי שמוסכם כי יש צורך בלומדי תורה וכי רק גדולי תורה יכולים לקבוע כמה צריך וכיצד עליהם ללמוד.
התשובה פשוטה: נניח שהוקם גדוד טנקים וגויסו חיילים מתאימים והוכשרו. והנה בביקורת פתע של מפקד החטיבה התברר שחלק מהקצינים ומהחיילים, אינם ממלאים חובתם, ישנים עד מאוחר, ומשחקים קלפים ושש בש, במקום לתחזק את הטנקים ולהתאמן.., מה יעשה המפקד (מלבד העונש)? האם יעבירם מיד ליחידה אחרת? וגם אם ירצה לעשות כן, האם גם כשלא יהיו אחרים למלא את השורות החסרות יתמיד בדעתו לעשות כן? אין ספק כי המפקד יחפש דרכים לשלב אותם בפעילות הגדוד. הרי זוהי משמרתם, ולכך הוכשרו. אם בכל זאת לא יוכל לחזור ולהשתלב, יגרום הדבר צער גדול על ההשקעה שירדה לטמיון ועל חסרונו של החייל במקומו הטבעי.
אם יש כאלה שלא לומדים, בראש ובראשונה יש למצוא דרכים לשלבם שוב ושוב במשמרתם. הרי שם הם נחוצים לכן הם נרשמו לחיל זה. כל אלה שששים ושמחים על כל בחור שלא לומד ומציבים על נס את כל הנחשלים שהחליטו להתגייס למקום אחר בצבא הם אנשים שאין להם כל הערכה אמיתית ללימוד תורה ואינם מעריכים את לומדי התורה כמגיני העם והארץ, והמילים היפות שאמרו בשבח התורה לא היו אלא מס שפתים, וממילא ששים הם על כל מי שעוזב והולך ליחידה צבאית כלשהי – לדעתם כולו רווח.
ומכאן לשאלה תיאורתית: נניח שכבר נעשו כל המאמצים לשלב את אלה שלא לומדים בלימוד לפי תכונותיהם. ואחרי הכל לא הצליחו. מה נעשה אתם אז? הרי גם אותם טנקיסטים יוצבו במקום אחר אם יתברר שבשום אופן אי אפשר לשלבם בגדוד?
כאן מתחילות השאלות המשניות: האם הצבא ערוך לקבלם.? ברור כי אלה שאינם משתלבים כראוי בלימוד, אינם החזקים ביראת שמים, אם בלכתו לצבא ירד ביראת השמים שלו ובקיום מצוות הנזק אינו מצטמצם בו ובמשפחתו, הנזק הוא לכלל ישראל, וגדול יותר לאין שיעור מכל תועלת שיוכל להביא כחייל.
לכן בראש ובראשונה יש לדאוג שהמסגרת הצבאית תהיה מתאימה. אחרי הכל הצבא “כצבא העם” וככור ההיתוך לחברה הישראלית אינו הדבר שאליו נשואות עינינו, אנו איננו מעונינים בכור היתוך מסוג זה.
ואחרי הכל, יש לטפל באלה רק כשיגמרו לגייס את כל עשרות האחוזים של בני הנוער החילוני, התל אביבי והאחר, שמשתמטים מכל שרות ללא כל סיבה הנראית לעין. אם יגייסו את כל אלה ועדיין יהיה צורך בכח אדם ויהיה תקציב – נשוב ונדבר. תנאים אלה הם תנאים מנימליים וגם כך נראה כי קיומם רחוק מאד מהמציאות. כל עוד לא מגייסים את המשתמטים האמתיים ונטפלים לבני הישיבות ברור כי כל הכוונה אינה אלא לנגח.