היכן נמצא הלב?

שלשה ספרים נפתחים צדיקים נחתמים לאלתר לחיים בספרם של צדיקים גמורים רשעים נחתמים לאלתר למיתה ובינוניים תלויים ועומדים עד יום הכפורים, עשו תשובה נחתמים לחיים לא עשו תשובה נחתמים למיתה.

מקובל להניח שצדיקים הם אלה שיש באמתחתם רוב זכויות. הרשעים הם אלה שאצלם הרוב הוא עבירות ואצל הבינוניים כפות המאזניים שקולות.

שתי שאלות:

1. אם כך, מדוע נדרשת אצל הבינוניים דווקא תשובה כדי להכריע את הכף לכף זכות, הרי כל מצווה שיעשו תכריע את הכף לזכות אם ימנעו מלעבור עבירה כלעומתה?
2. מדוע אם לא עשו תשובה נחתמים למיתה היה לו לומר שאם הוסיפו עבירה ללא תוספת מצוה הוכרעה  הכף לחובה אך אם נשארו המאזניים מאוזנים ושקולים מדוע ייחתמו למיתה?

הרב הוטנר (ר”ה מאמר י”ח) מלמדנו.

“רוב מצוות” ולחילופין “רוב עבירות” אינם מצבים כמותיים אלא הגדרות מהותיות. יש אדם שהמהות שלו היא שהוא מוגדר כ”רוב מצוות” ויש אדם שהמהות שלו היא “רוב עבירות”. יתכן שברגעים מסוימים תהינה לאדם שהוא “בן רוב מצוות” עברות רבות, ומספרן ואף משקלן יהיה רב מזה של המצוות ועדיין יוגדר מעמדו כ”בן רוב מצוות” כי הוא שייך למצוות. וכן להיפך, יתכן שלאדם שהגדרתו היא “רוב חובות” תהינה מצוות רבות ובכל זאת הגדרתו תהיה “בן רוב עבירות”.

מובן אפוא שהבינונים שטרם הוכרע היכן הם ממוקמים מצוה כזו או אחרת שתתוסף לכף הזכויות לא תשנה מאומה. תשובה תועיל שכן תמקם את הבינוני באופן מוחלט בכף הזכויות כי כשחוזר בתשובה ומודיע כי הוא איש אחר (כדברי הרמב”ם) איש שחפץ חיים ולבו בכף הזכויות ודאי יכריע כי הוא “בן רוב זכויות”

שאלנו מדוע אם לא יעשה תשובה ויישאר בינוני יוכרע לחובה? הדבר יובן לאור מה שאמרנו עם צירופם של משל המחתרת החתורה של רבנו יונה. אסיר שרואה מחתרת ונשאר בבית הסוהר הווה אומר שחיי בית הסוהר חביבים עליו, ורואה הוא את עצמו שייך לשם. אם יש לו דרך להיות בעולם הזכות, ואינו קופץ ומנצל את ההזדמנות, זה עצמו מוכיח שאינו “בן  רוב זכויות”.

מה ממקם את האדם בצד של “רוב מצוות”?

יהודי מאנטוורפן בא לגאון ר’ שלמה זלמן אויערבך זצ”ל ושאלו: אני, שחוגג את הרגלים בארץ ישראל מה הגדרתי לענין יו”ט שני של גלויות, האם נחשב אני כבן ארץ ישראל או כבן חו”ל? ענה לו הרב אויערבך: אם אתה חוגג את חג הפסח ואת חג הסוכות בארץ ישראל, אך לא את חג השבועות, אינך בן ארץ ישראל. כי פסח יותר קל לחוג בארץ, וסוכות יותר נח, כך שלא היותך בן ארץ ישראל משכה אותך לכאן. אך אם גם בחג השבועות אתה בא לארץ ישראל הרי אתה בן ארץ ישראל ואין לך לחגוג אלא יום טוב אחד ללא יו”ט שני של גלויות. שמע זאת חבר, שגם הוא נהג לחגוג את הרגלים בארץ ישראל, ובא גם הוא לשאול את הרב אויערבך. אלא שבאותו יום חלה הרב ולא נתנו לקהל להיכנס לחדרו. הלך אפוא לרב אלישיב. שאל אותו הרב אלישיב: איפה המשרד שלך? ענה לו – יש לי משרד באנטוורפן ומשרד ברמת גן. והיכן הכספת? – יש לי שתים, אחת באנטוורפן ואחת ברמת גן. והיכן הכספת הגדולה? נענה ואמר: באנטוורפן. אמר לו הרב: ליבו של אדם נמצא בכספת הגדולה, ממילא אינך בן ארץ ישראל אלא בן חוץ לארץ.

השאלה היא היכן נמצא לבו של אדם. יש אדם שהגם שעשה הרבה מצוות לבו עמוק בתוך העברות, הוא נמנע מלבצעם כי הוא פוחד מעונשי גהינום אך הוא מתגעגע אליהן ונפשו מתעטפת מרוב תשוקותיו האפלות. ואילו המצוות הן עליו טורח כמשא כבד ומקיים הוא אותם כמי שמשלם חוב הכרחי. אדם כזה הוא אדם של “רוב עבירות”, גם אם ברגע זה או אחר שיקול המאזנים נוטה לעבר המצוות. ולעומתו יש אדם שמשתוקק לקדושה אלא שהוא נכשל וליבו דואב עליו ומנסה להתנתק מהחטא וטעמיו אדם כזה הוא אדם של “רוב מצוות” בלי להסתכל על מצב המאזנים. אין זה אומר כמובן שלא יקבל את המגיע לו על כל עבירה ועבירה אך במהותו הוא “רוב מצוות” וכשדנים על המהות כך הוא מוגדר.

זה מה שאמר רבי אלכסנדרי בגמרא בברכות י”ז ע”א : “רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכיות יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם” מה חידש רבי אלכסנדרי, וכי לא ידוע שהיצר הרע מסית לחטוא? אלא שרבי אלכסנדרי מדגיש שרצוננו הפנימי לעשות רצונך, כלומר הלב נמצא בצד הקדושה והאמת, ומי שלבו נמצא שם מבקש מהקב”ה שיעזור לו להיות שם גם בפועל.

רבי ישראל מסלנט מדבר באחת מאיגרותיו המפורסמות על אדם שיש לו בן סורר, ולעומתו תלמיד חביב. אם תשאל את מי הוא אוהב יותר ודאי יאמרו שאת התלמיד וגם הוא עצמו יאמר כן ויאמין בכך. אך אם תפרוץ שריפה באישון ליל והבן ישן בחדר אחד והתלמיד בחדר אחר ירוץ הוא באופן ספונטני להציל את הבן כי בפנימיות, לבו עם הבן. במציאות מעין זו חי מי שלבו במצוות כשיקרה המקרה פתאום תצוץ בלבו תשוקה עצומה לטהרה לקדושה ולאדון אותו מבקשים.

כמה וכמה בעלי תשובה מן העבר הקרוב ומן העבר הרחוק יותר קבלו את הדחיפה הגדולה ממפגש פתאומי עם יום הכפורים או עם תפילת יום הכפורים. כשלפתע התגלה מה באמת נמצא בתשתית הווייתם כך שברגע אמת מתפרצת הפנימיות הטהורה.

שלמה המלך אומר “למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין” (משלי י”ז ט”ז) אם הוא קונה חכמה אך “לב אין” גם אחרי קנין החכמה יישאר כסיל כי הכל תלוי היכן הלב נמצא.

בראש השנה משתוקקים אנו להיות אנשי “רוב זכויות” השופר מסייע לנו להגיע לכך. השופר מעורר את זיכרון העקידה. הזיכרון מתעורר על ידי קרן האיל. האיל הגיע אחרי שיצחק הורד מעל המזבח. ומה הביאו? שכשאמר הקב”ה לאברהם “אל תשלח ידך אל הנער” היה אברהם הלום רעם ולא יכול היה לוותר. וביקש והתחנן שיותר לו להקריב את יצחק! ולא נחה דעתו עד שנשא את עיניו וראה שהקב”ה זימן לו את האיל. האיל מראה כי אברהם לא עשה את העקידה כדי לצאת ידי חובת הציווי (דבר גדול כשלעצמו) אלא מלבו רצה לעשות את רצון ה’ הרצון של אברהם, שבא לידי ביטוי על ידי תחינותיו לקבל רשות לבצע את העקידה גם כשפקע הציווי, אין כמוהו לבטא את אהבתו לקב”ה (כמו שאומר הרמב”ם במורה) האיל מלמד מה באמת היה בלבו של אברהם.

כשמעלים בראש השנה את זכרון העקידה על ידי קרן האיל. ואומרים “כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם, כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו…” אומרים אנו למעשה שבנים אנו לאברהם וכמו שאברהם הראה על ידי האיל מה שבלבו כך גם אנו מצהירים שרצוננו הפנימי הוא “לעשות רצונך”.