העלייה אל העל-טבעי, שנת החמישים וברכותיה

יהדות מזויות שונה- הרב מרדכי נויגרשל- תמונת מוצר ספרים
  • בדרך ליום החמישים עורכים ביקור מעמיק בשנת החמישים.
  • פרשת בהר שתמיד נקראת לפני חג השבועות, ובדרך לחג השבועות, פותחת בפרשת השמיטה והיובל. שנת החמישים שבה שחרור העבדים הנרצעים ושחרור האדמות והחזרתן לשורשיהן. כולם חוזרים אל השורש “בשנת היובל הזאת תשובו איש אל אחוזתו”. ובפרשת היובל מובטחת ההבטחה “ועשת התבואה לשלש השנים”. – השדה תשלש את תפוקתה דווקא בשנה הקשה ביותר עבורה – אחרי שנים של זריעה וקצירה.
  • אין היובל נוהג אלא בזמן שכל עם ישראל בארצו וכיון שעבד עברי אינו נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג הרי עם ביטול היובל התבטל גם מוסד העבדות העברית (ומובן הדבר, שהרי ללא יובל עבד נרצע יהיה עבד ללא הפסקה. אין אפשרות שחרותו של יהודי תישלל לעד).
  • והנה, ברגע שמצות היובל חדלה להתקיים, השתבש לכאורה מנין השמיטות. שהרי אחרי שספרו שבע שמיטות היו צריכים לדלג על שנת החמישים ולהתחיל לספור את המחזור החדש משנת החמישים ואחד. ולא כך נהגו, אלא, מיד אחרי שנת הארבעים ותשע, החלו לספור את המחזור החדש, ובשנה השביעית נהגו שמיטה. בשעה שאם היו סופרים גם את שנת החמישים, שנה זו לא היתה אלא ששית. יצא שנהגו שמיטה שלא בזמנה, ואת השמיטות בזמנן הנכון לא נהגו…
  • ואמנם למ”ד ששמיטה בזמן שאין יובל אינה מדאוריתא אפשר לומר בדוחק שכל השמיטה אינה אלא זכר לשמיטה ואין זה נורא אם אינה בזמנה. (דוחק גדול, כי הרי “כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון”, ומוזר לשמוע שנוהגים שמיטה מדרבנן בשנים שאינן שמיטה כלל) ואולם, למ”ד שמיטה בזמן הזה דאורייתא קשה עד מאד כיצד נוהגים שמיטה בשנה שאיננה שמיטה על פי החשבון הנכון, ובו זמנית בשנות השמיטה ה”אמיתיות” אין נוהגים שמיטה כלל?
  • כשבני ישראל יצאו ממצרים, אפשר לומר שהם חולצו משם. הם שקעו במ”ט שערי טומאה ולו היו שוהים עוד מעט  קט היו נופלים בשער החמישים ולא היתה להם תקומה כי חמישים פירושו נצח (זהו שנאמר אצל יובל “ועבדו לעולם” ודרשו – “לעולמו של יובל” כי השנה החמישים מכונה “לעולם”) ונפילה לשער החמישים דטומאה משמעותה נפילה נצחית. כלומר, שנת החמישים היא מעבר לספירה.
  • ולכן כשהיובל נוהג, אין הכוונה שסופרים את השנה החמישים והיא נחשבת כשנה הנספרת אחר השנה הארבעים ותשע שלפניה. אלא שהיא שנה שמעבר למושג ספירה הרגיל היא שנת החמישים היא “לעולם” – מעבר לכל מושג של ספירה, שהרי ספירה אפשרית רק במקום שיש מציאות חומרית ומעבר לחומר אין חלוקה שמאפשרת ספירה. כיון שחמשים משמעותו “לעולם” – נצח, הרי הוא מעבר למושג “ספירה”. אפשר לומר שמחזור השנים הוא ארבעים ותשע שנים וחוזר חלילה ושנת היובל, כשהיובל נוהג היא מחוץ לספירה.
  • בזמן שעם ישראל היה כולו בארצו, וכל המצוות נהגו, כהנים היו בעבודתם ולויים בזמרם וישראל במעמדם, ועבד עברי נהג, והרמה הרוחנית של עם ישראל היה גבוהה כפי שאמורה היא להיות, כשהתנשאו והגיעו לשנת החמישים. הגיעו אל מציאות גבוהה מאד, ואז הכל חזר לנקודת הראשית וראשית בכל מקום מבטאת קדושה.
  • משגלו ישראל מארצם ורוב עם ישראל לא היו בארצם, הגם שחלק חזרו, ונבנה בית שני, אך הרבה מהדברים הגבוהים שהיו בבית ראשונים חסרו ועמם גם היובל ומהותו – לא נהג היובל.
  • אין המשמעות של אי ספירת היובל שספרו במקומו שנה ראשונה במחזור החדש של השמיטות. שהרי כשנהג היובל, שנת היובל לא היתה שנה נוספת במחזור, אלא היתה זו שנה שמחוץ לספירה. שנה שבה הכל חוזר לשורש הטהור. לעומת זאת, בשעה שלא היו ראויים ליובל, לא היה יובל, פשוט לא היה! והספירה המשיכה כפי שהייתה צריכה להיות וכל שמיטה מאז עומדת במקומה הנכון. ללא כל שינוי או שיבוש חלילה.
  • לפי זה אפשר להבין את ההבטחה שבאם ישמרו שמיטה השדה תיתן תבואה פי שלש בשנה השישית “ועשת התבואה לשלש השנים”. הבטחה זו נאמרה בפרשת היובל וכנראה ניתנה לזמן שהיובל נוהג.
  • הרי לא מצאנו שהתרה מבטיחה על קיום מצוה שכר שהוא מעשה ניסים למעלה מדרך הטבע, מלבד בפרשת היובל. על כלל המצוות נאמר “אם שמוע תשמעו… ונתתי גשמכם בעתם” או “אם בחוקותי תלכו… והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע… ונתתי שלום בארץ” כל הברכות הן שפע כלכלי בתוך חוקי הטבע. ואילו כאן ההבטחה שכל אימת שישמרו שמיטה ויובל השדה בשנה הששית תתן תבואה פי שלשה, זו הבטחה לנס גלוי שלא כדרך הטבע. במיוחד לאור העובדה שבשנה השישית הקרקע מותשת ויכולת הפריון שלה היא נמוכה במיוחד.
  • כי כשהמצב הרוחני מאפשר לטפס אל היובל שהוא זמן שמעבר לזמן השכר המגיע הוא שכר שמעבר לטבע.
  • לאור האמור הכל מובן, אם שומרים יובל אין זה אומר שרק יובל שומרים, הדבר מורה על מצבו הרוחני של העם שמסוגל לשמור יובל. כיון שכך כשסובבים סביב מושג החמישים הרי נמצאים מעל הטבע וממילא גם השפע הוא מעל הטבע.