קורח חקר, הקֶרַח הקטורת והקֵרֵחַ הוכיחו

הרמב”ם אומר שיסוד היהדות היא העובדה ש”עינינו ראו ולא זר ואזנינו שמעו ולא אחר” את שדיבר ה’ במעמד הר סיני (הלכות יסודי התורה פרק ח’). גם קורח ראה שמע הבין קיבל והאמין. יחד עם זאת קורח לא האמין במה שאמר משה בהמשך. הרי כל העם שמעו וראו את ה’ אומר את עשרת הדברות אבל את שאר התורה שבכתב ואת התורה שבעל פה לימד אותם משה פרק אחר פרק במשך ארבעים שנה כמו שמתארת הגמרא במסכת עירובין (נד ע”ב) שמשה היה מלמד את אהרן ופעם נוספת את בניו ופעם שלישית את שבעים הזקנים ואח”כ אהרן לימד את כולם ואח”כ אלעזר ואיתמר לימדו והזקנים יצאו ללמד את כל העם. על כך עירער קרח.

ובאמת, כיצד מקבלים אנו את כל זה, האם בגלל נאמנותו של משה בלבד? גם על כך אומר הרמב”ם בהמשך שכולם שמעו את הקב”ה מסמיך את משה (רמב”ם שם) וזהו שנאמר “הנה אנוכי בא אליך בעב  הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם”. על כל מה שאמר משה בשם ה’ קיימת הנאמנות של העדות המאסיבית של מעמד הר סיני.

גם על כך קורח לא יכול היה לחלוק. שהרי כשם לא יכול היה לחלוק על עשרת הדברות שנשמעו לאזני כולם מפי ה’, כך לא יכול היה לחלוק על האמנתו של משה. מה היתה אפוא מחלוקתו של קורח?

אלא שלקורח היתה שיטה מאד מיוחדת ומחודשת. הוא לא הכחיש שמשה דיבר אמת. אלא שהוא טען שאכן משה קיבל מה שקיבל ואמר מה שקיבל והוא בהחלט נאמן. אבל יחד עם זה, לכל אחד יש זכות לומר את דבריו מתוך הבנתו, והעם לא זקוק יותר לצינור המקשר לאלוקים.

כך מסביר מהר”ל (תפארת ישראל פרק כ”ב) את המשלים בהם השתמש קורח. טלית שכולה תכלת שלדעתו אינה טעונה ציצית, ובית מלא ספרים שטען כי אינו זקוק למזוזה. קרח טען שמקשר אל האלוקים, כמשה רבנו, כדי לקבל הוראות, צריך רק מי שזקוק לו, ומי שאינו זקוק לו ויכול להבין לבד את המוטל עליו, אינו זקוק למקשר בינו לבין האלוקים. מטרת הציצית היא לקשר, אך אם הטלית עצמה תכלת לא צריך נציג בדמות הציצית שיקשר. וכן המזוזה תפקידה לקשר את הבית לאלוקים, אך כשהבית עצמו מלא ספרים אין צורך במזוזה. כך אדם שהוא בבחינת טלית שכולה תכלת, או בית מלא ספרים, כפי שהעריך קורח בראש ובראשונה את עצמו, ולפי טענתו את כולם, שכך אמר “כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'” וממילא אינם זקוקים למקשר ולכן טען “מדוע תתנשאו על קהל ה'”.

וכפי שאמרנו, קרח האמין למשה כי שמע את שאמר לעם מאת ה’, שהרי ראה עם כל העם את האמנתו על ידי ה’, אך יחד עם זאת טען כי יש בסמכותו שלו לחלוק על כך ולהבין בעצמו, ולהבנתו יהיה משקל זהה למה שאמר משה וממילא יוכל להכריע כנגד משה.

ואמנם בהמשך אומר משה רבנו שמה שמינה את אהרן ושאר מנויים לא היה מלבו “כי לא מלבי” (שם פרק ט”ז כ”ח)משמע שחשדוהו ששיקר והמציא מלבו,  אבל דברים אלה, נאמר בפסוקים, נאמרו לדתן ולאבירם ולא לקורח הם אלה שהאשימוהו בשקר ולהם ענה מה שענה. לקורח היתה טענה יותר מסוכנת כנ”ל. (זו בדיוק טענת הרפורמים כיום שאינם שוללים (לפחות כלפי חוץ, לצרכי תעמולה) את זכותם של האחרים להאמין בתורה. אלא שלטענתם גם להם יש לגיטימיות לומר ככל העולה על רוחם).

זו משמעות שמו של קרח – חקר. קורח דגל בחקירה עצמאית ולא ראה צורך להסתמך על העדות והמסורת. אנו מסתמכים על העדות בהר סיני שהיתה עדות מסיבית של מאות אלפי אנשים שאינה ניתנת לעירעור ומאז עוברים דברי העדים ב”קבלה שהיא כמראה עינים” (לשן הכוזרי) לעומת זאת קרח גרס כחכמי יון העתיקה שיש לבדוק הכל בשכל החף מכל מידע ומכל עדות ומכל מסורת. באמצעות חקירה זו ניתן להגיע לאמת אך ניתן גם לסלול דרכים חדשות שלא שיערום אבותינו שהרי “האדם חופשי בדמיונו” (לשון איגרת המוסר לרבי ישראל מסלנט) והשוקע בחקירה החופשית מכל מוסרות המסורת עלול להגיע לעברי פי פחת – למקום אליו הגיעו בסופו של דבר קורח ועדתו.

הקרבן שהם הביאו כדי להוכיח מי צודק, היה קטורת. שמצד אחד היא מרקחת (אותיות קרח-רקח) של בשמים (כלשון התורה בשמות ל’ כ”ה על שמן המשחה והמפרשים אומרים שזה כינוי לכל תערובת של בשמים, וכך אומר רש”י על פרשת ויחי, שם נאמר “ויחנטו הרופאים את ישראל” וברש”י: “ענין מרקחת בשמים הוא”). ומאידך, היא נקראת קטורת, קטר מלשון קשר, שהקטורת מקשרת את כל עם ישראל, ואותם כולם עם הקב”ה כשעמוד עשן הקטורת עולה ישירות כלפי מעלה ומעולם לא נצחה כל רוח את עמוד העשן.

עונשו של קורח היה שנבלע באדמה כיון שהטיף על ניתוק קשר המסורת עם הר סיני והשמים. כיון שהאמין שבכח שכלו יכול הוא להגיע לבדו לעבודה הנכונה ניתק את החוט המקשר לשמים ונבלע חיים באדמה. ושם עומד הוא וקורא “משה אמת ותורתו אמת ואנחנו בדאים” בדרך כלל מדגישים את ענין אמירתם “משה אמת ותורתו אמת”, אך לאור המוסבר כאן החלק האחרון חשוב לא פחות והוא למעשה העיקר. כי לדברינו לא יכול היה קרח להכחיש שמשה אמת אלא שטען שבסמכותו לחלוק עליו ועל כך אומר הוא “ואנחנו בדאים”.

קרח הוא גם אותיות קֶרַח.

נאמר בספר איוב “מנשמת אל יתן קרח ורוחב מים במוצק” (איוב ל”ז י’) בפסוק זה ניתן להבין שאיוב  רומז על תופעה מופלאה שנקראת “האנומליה של המים”  

כל החומרים בעולם מתפשטים בחום ומתכווצים בקור מלבד חומר אחד – המים.

גם המים מתכווצים בקור, וככל שנקרר אותם כך יתכווצו ויתפסו פחות מקום בכלי. אבל כל זה נכון עד נקודת הקפיאה. מארבע מעלות צלסיוס ומטה, המים משנים טעמם ומתחילים להתפשט ולהתפשט…. תופעה זו ייחודית למים וכתוצאה ממנה העולם יכול להתקיים. כי אם המים היו נוהגים ככל החומרים וממשיכים להתכווץ היה הקרח כבד מן המים ולא היה צף על פני המים אלא שוקע. וכך היה כל ים הקרח הצפוני קופא והופך לקרחון ענק שבעונת הפשרת הקרחונים היה עלול להציף את כל כדור הארץ. אבל מכיון שהקרח מתפשט, וממילא יש פחות מולקולות של קרח בסמ”ק לעומת המים, ולכן משקלו קל ממשקל המים, והוא צף על פני המים, ומהווה בידוד מן הקור שאינו חודר למים שמתחת לקרחון, ואלה אינם קופאים והקרחון, כמו כל קרח, צף על פני המים.

הקרח מלמד אפוא כי יש השגחה מכוונת לתכלית. כל החומרים מתפשטים בחום מפני שבחום צריך לפלוט את האנרגיה המצטברת אחרת קשה יהיה לעמוד בעומס החום. ומתכווצים הם בקור כי בקור צריך לאצור את האנרגיה כדי לשמור על חום הגוף (הדבר נכון ביחס לכל עולם החי והצומח ובוודאי ביחס לאדם) ובמקום אחד יש צורך בתכונה ההפוכה ושם זה אכן קורה!!! השגחה מכוונת במדויק בניגוד לכל הגיון אנושי. וזהו שאומר איוב “מנשמת א-ל יתן קרח ורוחב מים במוצק” כלומר, כשהמים הופכים למצב צבירה של מוצק – לקרח – הם נהיים רחבים יותר…

שיעור זה של הקרח מלמד אותנו שאנו סמוכים על שלחנו של הקב”ה בכל עת בהשגחה בזמן אמת וממילא גם ביחס לתורה צריך חוט של תכלת גם לטלית שכולה תכלת ומזוזה גם לבית מלא ספרים ואין האדם יכול לסמוך על חקירתו העצמאית גם אם שכלו זך וצלול וזקוק הוא למקשר בינו לבין הבורא ולכן צריך את משה ותורתו כי משה אמת ותורתו אמת.

ובהיבלע קורח באדמה נסתם הגולל על הטענה שכל אחד יכול לעבוד את האלוקים בהתאם לשכלו באופן עצמאי ואינו זקוק למשה ולתורתו.

קרח כפר במחויבות לתורה שבעל פה. ורבי עקיבא הוא עמוד התורה שבעל פה ורבי עקיבא מכונה קֵרֵחַ (דברי בן עזאי בבכורות נ”ח ע”א שאמר “כל חכמי ישראל בעיני כקליפת השום חוץ מן הַקֵּרֵחַ הזה” בהתיחסו לרבי עקיבא) ומסביר הרמ”ע פאנו (עשרה מאמרות מאמר חקור דין ח”ה פי”א) שרבי עקיבא הגיע לאמתה של תורה בלי קליפות ומחיצות כלל אלא כקרח הזה שאין לו שערות. ואולי זהו שאמר משה לקבה” (מנחות כ”ט) מדוע אינו נותן את התורה על ידי רבי עקיבא, כי אם אכן היה נותן על ידיו היו מסתתמות טענותיו של קרח כי נשמת רבי עקיבא היא משורש התורה שבעל פה וכל ערעור היה נסתם בעודו באבו. ומעתה מובן מה שענה לו הקב”ה “שתוק כך עלתה במחשבה לפני” וכשעלתה במחשבה, עלתה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין ולכן נתן את התורה באופן שיהיה מקום לקורח לערער ולהיענש במידת הדין ולהיבלע באדמה כמידה כנגד מידה, שהיא מידתה של מידת הדין וכפי שהתבאר לעיל.