תחי הפשרה!! האמנם?

יהדות מזויות שונה- הרב מרדכי נויגרשל- תמונת פוסט
כולם מצפים לפשרה. החרדים צריכים להבין שהמצב חייב להשתנות. חייבים להגיע לפשרה וכו’ וכו’

מאמר זה נועד לבדוק מתי יש להגיע לפשרה ומתי הדרישה לפשרה היא חלק ממערכת שלמה שנועדה לסלף לשטות ולסחוט.

כשאדם רוצה לסחוט את חברו מתחיל הוא ליצור רושם כאילו חברו חייב לו הכל לאט לאט נוצרת אוירה שבהדרגתיות הופכת למוסכמה. המוסכמה היא שיש כאן תביעה. אז מגיעה הדרישה אל הנעשק להסכים לפשרה, בדרך כלל המציעים מציגים את נכונותו של הסוחט לפשרה כמחוה שיש להעריכה וכדאי גם לנצלה ומהר שכן או.. טו.. טו.. הוא יחזור בו… אם הנעשק אינו מסכים לפשרה מוצג הוא כעיקש ולא עוד אלא שהצד הסוחט מציג את הצגת הקוזק הנגזל. אם יסכים לפשרה מיד אחרי שהעושק יממש את כיבושו יפתח מיד בדרישות חדשות כדי להמשיך ולנגוס בשיטת הסלאמי.
כך פעלו הגנגסטרים לאורך כל ההיסטוריה. כך פועלים הגנגסטרים הפוליטיים גם כיום.
לדוגמה: הסיסמה שדופת הקדים של “שוויון בנטל”
תחילה יצרו סיסמא הסיסמא יצרה אוירה ומוסכמה – אין שויון בנטל ואלה שאינם נושאים באופן שוה בנטל הם החרדים (נו… נניח שגם הערבים, ודאי לא המשתמטים הרבים של מדינת תל אביב) איש לא טרח לברר האם החרדים אכן מסכימים להגדרה. ובכלל האם יש להגדרה אחיזה במציאות. לו היה מתנהל וכוח הוגן היו תחילה מעמידים לדיון את עצמם השאלה האמנם יש צורך בשויון בנטל? האמנם יש מציאות כזאת של שויון בנטל (הרי גם בצבא אין שויון בנטל, אין הנטל המוטל על כתפיהם של החיילים הקרביים שוה לנטל המוטל על כתפי החיילים העורפיים שהם הרב המוחלט של המגויסים) האמנם אין בני הישיבות נושאים בנטל באופן שוה? ואולי החילוניים אינם נושאים בנטל כמו החרדים בעצם העובדה שאינם שותפים ללימוד תורה? כל הסוגיות האלה לא נידונו. כדרך הדיון הצבורי השטחי דהשתא הכל נעשה על ידי יציקת סיסמאות שידורן והשתלתם בתהליך של שטיפת מח מקצועית ביותר עמוק בתודעת ההמונים.
אחרי שהסיסמא הפכה למוסכמה באים אלינו ודורשים פשרה וכשאנו מסרבים לשמוע על שינוי כלשהו ועל פשרה כלשהי מרימים גבה – איך לא מעריכים את גדלות הנפש שלהם כשהם מוכנים לפשרה… והיה אם נשטתה ונסכים לפשרה כלשהי מיד ידרשו דרישה נוספת כמקובל במקרים אלה…
איש  לא ילמד אותנו כמה גדול השלום וכמה חביבה הפשרה, יודעים אנו את היופי שבנכונות ללכת לקראת פשרה ומחנכים לכך. אנו מלמדים זאת את ילדינו בהיותם צעירים מאד.
ילדים צעירים לומדים מסכת בבא מציעא, שם הם שומעים על “שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי – יחלוקו” ובגמרא: סומכוס אומר ממון המוטל בספק – חולקים. הנה יש וכוח בין שני אנשים וההכרעה היא – פשרה!!!
ואולם, אומרת הגמרא, אין אומרים “יחלוקו”, כלומר אין עושים פשרה, אלא אם כן יש מה שמכונה “דררא דממונא”. אומרים בעלי התוספות כי משמעות מושג זה היא ש”בלא טענותיהם יש ספק לבית דין”. הוה אומר, פשרה יש לעשות רק במקום שיש ספק אמיתי ולא מלאכותי. שאם לא כן כל שקרן יוכל לזעוק “כולה שלי” וליצור אוירת ספק. במקרה זה אין ניגשים לפשרה.
חכמינו כדרכם בכל מקום המליצו על שלום ושלוה על פשרה בין ניצים והכרעה רחומה, אך יחד עם זאת דאגו לאבטח את הנעשק שלא ינצלו זדים את נכונותם של חכמים לפשרה ליצור מציאות מעוותת.
כך צריך להתיחס לסוגית הגיוס המסולפת שיצרו בחדשים האחרונים אישים אינטרסנטים בלא שהשתנה שום דבר ממה שהיה ובלא שנוצר צורך אמיתי לדון מחדש בנושא, ובודאי בלא שנתנו לבם שאת יסודות טענותיהם יש לבדוק מלכתחילה.
על שלילת פשרה במקרים כאלה שזו תעודד עושי רשעה להמשיך בסחטנותם האגרסיבית ניתן להליץ את הפסוק “אין שלום אמר ה’ לרשעים”. אין שלום ואין פשרה.