טעותו של קורח וחבריו – אמור לי מי חברך

קרח “עינו הטעתו, ראה שלשלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן. אמר בשבילו אני נמלט. וכ”ד משמרות עומדות לבני בניו כולם מתנבאים ברוח הקודש” (רש”י ט”ז ז’)

אם כזה היה קרח שיכול היה לראות ברוח הקודש למרחוק (ואולי היתה זו נבואה ממש). ויפה ראה, ונכון ראה. איך יכול היה לחטוא ולמרוד במשה רבנו ובתורתו? יש לנסות להבין את חטאו וטעותו לפי דרגתו.

מתוך שהבחינה שנתן משה לעדת קורח הייתה הקטרת קטורת, וזה היה קרבנם של נדב ואביהו[1] הוה אומר שהיתה כאן טעות דומה. ואכן, מקטירי הקטורת מתו במיתתם של נדב ואביהו, שאצל נדב ואביהו נאמר “ותצא אש מלפני ה’ ותאכל אותם וימותו לפני ה'” (ויקרא י’ פס’ ב’) וכאן נאמר “ואש יצאה מאת ה’ ותאכל את חמשים ומאתים איש מקריבי הקטרת” (במדבר ט”ז ל”ה).

האור החיים הקדוש אומר על מותם של נדב ואביהו: “בקרבתם לפני ה’, פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה’, ואומרו וימותו בתוספות וא”ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן”. (אור החיים ויקרא ט”ז א’).

מאותה סיבה שמתו נדב ואביהו מת גם בן עזאי עת נכנס לפרדס. גם בן עזאי נשאב אל האור ומת. וכך גם מאתים וחמישים איש מקטירי הקטורת.

להבין את חטאם של נדב ואביהו ושל מקטירי הקטורת נתבונן בארבעה שנכנסו לפרדס.

בן עזאי – הציץ ומת. בן זומא- הציץ ונפגע. אלישע בן אבויה – יצא לתרבות רעה. ורבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום.

רבנו חיים מוואלאזין בשער ג’ מנפש החיים. ורבנו צדוק הכהן בספר הזכרונות אות ד’ בדברם על ייחוד ה’ מדברים על שני מבטים ששניהם אמת. המבט האחד מכונה בפיו של הגר”ח) “ממלא כל עלמין” ו”לית אתר פנוי מיניה” והמבט השני מכונה “סובב כל עלמין”. מבחינת המבט הראשון הכל מלא אלוקות בשווה ואין מקום או זמן השונים ממקום או זמן אחרים (ולמעשה אין מציאות של מקום וזמן כלל) ואין כל חציצה לקב”ה.  ואולם, אין ידיעת עובדה זו עבורנו אלא כדי שנדע שכך הדבר. ואולם ברא הקב”ה בעולם בחינה של “סובב כל עלמין”, שמבחינתה יש עשר דרגות של קדושה ויש זמנים שונים (ימי חול שבתות מועדים. זמן תפילה וכד’) ויש מקומות שונים ויש מצוות ויש עברות ויש טהרה ויש טומאה. ויש איסורים והתרים. ואנו חיים בעולם זה על פי בחינה זו. וגילו לנו את הבחינה של “ממלא כל עלמין” כדי שנקיים מצוות ייחוד ה’ בקריאת “שמע ישראל”.

יש כאלה החוטאים משפלות, ואלה רוב החוטאים שאנו מכירים. אך יש החוטאים מרוממות, וכשמדברים באישים גדולים כקורח יש לכוון המחשבה לשם. כי טעויותיהם בגבהי מרומים.

כשנכנסו לפרדס בן זומא התבלבל מתוך המבט הכפול הזה שלא ניתן להשגה בעת חיותנו בעולם הזה. אלישע בן אבויה החליט שלפי דרגתו יכול הוא לחיות במבט של “ממלא כל עלמין” ואין הבדל בין מצוות ועבירות – הכל מעשה שמים. וזהו שאמר לרבי מאיר תוך שרכב על סוס בשבת ורבי מאיר צעד לצידו, “חזור בך, מדדתי בפרסות סוסי, עד כאן תחום שבת”. ודאי לא הייתה כוונתו לומר כמו שאומרים הטיפשים שאינם מבינים – “אתה דתי, לך אסור”. אלישע בן אבויה אמר לרבי מאיר – אני כבר מעבר לחלוקה של מצוות ועבירות, אני חי ב”ממלא כל עלמין”, אתה שעודך חי ב”סובב כל עלמין” עדיין לא בדרגתי, ולכן עבורך – עד כאן תחום שבת. ורבי עקיבא שרצה לחיות בעולם של “ממלא כל עלמין” שבו ייחוד ה’ שולט בגלוי “קשר את נשמתו לגופו בשלשלאות של ברזל” (דברי רבנו צדוק) ו”יצא בשלום” ובן עזאי שידע שאין אפשרות לחיות בעולם לפי מבט זה, בחר במודע בעולם השני והציץ ומת ונאמר עליו “יקר בעיני ה’ המוותה לחסידיו”.

קרח בא להטיף ש”כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה'” – הכל זהה – ייחוד ה’ ואין הבדל בין דבר לדבר בין אדם לאדם ובין זמן לזמן. ולכן לבש טלית שכולה תכלת להראות שהכל כבר בתכלית (תכלת – תכלית) שהיא ייחוד ה’ ואין צורך בחוט יחיד המקשר אותנו אל התכלית. וענשו היה שנבלע באדמה – ההפך ממה שהטיף, הוא הטיף שכולם נמצאים כבר בחייהם בעולם הזה בתכלת השמים. ועונשו היה שהוא נבלע באדמה שגם אחרי מותו רחוק הוא מהשמים ובלוע תחת זאת בארץ.

במעמד הר סיני נקבע העיקרון “שהתורה הזאת לא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת” לעיני כל העם. גם נבואת משה נקבעה לדורות ונחקק בתורה שלא יקום נביא היכול לבטל ולו פרט אחד מנבואת משה.

האור החיים הקדוש כותב (על הפסוק “וארד להצילו” בספר שמות פרק ג’ ח’) שאם היו נופלים בהיותם במצרים בשער החמישים לא היו יכולים להינצל כיון שטרם קיבלו תורה, אבל לעתיד לבא יפלו לשער החמישים ויצאו ממנו בשלום כי כבר יהיו בני תורה. ואולי על זה אמרו האמוראים (עולא ורבה) “ייתי ולא אחמיניה” (סנהדרין צ”ח ע”ב) הם חששו מהנסיונות הגדולים. וכך אמרו רבותינו עלול  להגיע מצב בו אליהו יעמדו כביכול  על הר הכרמל ויצעק  “ענני ה’ ענני” ונביאי בעל יעמדו ויצעקו “הבעל עננו הבעל עננו” ואש תרד על מזבח הבעל ועל מזבח האלוקים לא תרד אש. ואנו נזעק “ה’ הוא האלוקים” כי “התורה הזאת לא תהא מוחלפת…” ואיתנותו של מעמד הר סיני ושל נבואת משה אינה עומדת לויכוח ואין דבר בעולם שיוכל לבטלם.

אך קרח חשב שהם בדרגה אחרת…

קרח אמור היה להבחין שהוא טועה ומשה צודק. לו היה מתבונן מי הולך אתו ומי הולך עם משה רבנו היה מבין מיד – אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה… עם משה הלך אהרן והלכו בני אהרן והלכו ראשי הסנהדרין. ואילו אליו התחברו דתן ואבירם. נכון, היו גם כמה צדיקים שנמשכו אחריו וזה קורה, אך מה עושים שם דתן ואבירם?

אברהם אומר ללוט – אם השמאל ואימינה אם הימין ואשמאילה. כלומר – מה שאתם אני הפוך. מספרים שהרבי מויזניץ עבר פעם על יד כנסיה וראה כומר חובש כובע כמו שלו, מיד תפס בכובעו וסובב אותו ומעתה חבשו הפוך, מה שאתם אנחנו הפוך. ברגע שראה קורח שמי שהולך אתו זה דתן ואבירם היה צריך לעצור ולהבין שיש לבדוק את דרכיו…

לימים זאת היתה הטעייתו  של שבתי צבי. הוא הודיע שהוא, בדרגתו הנשגבה כביכול אינו כפוף יותר לאיסורי תורה והיה עומד בערב פסח ו”מקריב” כבש כביכול כקרבן ונוטל בידיו חלב ומברך “ברוך את ה’ … מתיר איסורים”. וסופו ששקע בים של עבירות מכוערות. גם אליו נדבקו כל מיני ארחי פרחי (כגון נתן העזתי) וניתן היה מתוך זה לבד, לדעת מי הוא.

קרח היה אפוא בין הפטיש והסדן והיה צריך לראות בזהות שותפיו ומעריציו רמז שיפתח את עיניו אך “עינו הטעתו”.

***

גם בויכוחים המתנהלים היום סביב כח התורה, כשעומדים  יהודים שומרי מצוות ותוקפים את בני הישיבות ובכך מציבים עצמם מן העבר השני לעומת גדולי ראשי הישיבות וגדולי ההוראה מכל החוגים   כשמאידך מצטרפים הם אל אישים פוליטיים ומשפטיים וסתם עסקנים שלא ראו מאורות של תורה מימיהם. עלינו לומר בקול ברור וצלול:

מעבר לויכוח מי צודק, ומעבר לטיעונים ולמקורות תורניים והלכתיים. כל אחד יבדוק האם יעדיף להיות בצד המתרס של גדולי תורה ראשי ישיבות אדמו”רים ורבנים מכל החוגים והעדות. כמו שהעדיפו אלה שהיו עם משה ואהרון, או להיות בצד אחד עם פוליטיקאים חילוניים כאלה המכשירים כל שרץ,  ושופטי בג”ץ הרחוקים מידיעת התורה ומאמונת היהדות כמו שהעדיף קורח את שותפותם של דתן ואבירם שהצטרפו למאבקו נגד משה ואהרן.

[1] חתם סופר, משכיל לדוד רבי יוסף בכור שור על פרשת שמיני.