חצי נחמה

את כותרת המאמר, “חצי נחמה”, שאלנו מכותרת מאמר מפורסם של אחד העם. במה מוצא אשר גינצבורג המכונה “אחד העם” חצי נחמה? – המאמר המנחם הלז, מנחם לפחות למחצה, עוסק ב… עלילת הדם…
איזו חצי נחמה מצא אחד העם בעלילת הדם? וכי יש דבר נורא ממנה?
מסביר אחד העם ואומר: הרי כולם אומרים שאנחנו גנבים, שקרנים, מפיצי מגפות, מחרחרי מריבות ומה לא? ומי אומר אחרת? מי כופר בכל ההאשמות האלו? אנחנו ואנחנו בלבד, ואנחנו הרי “נוגעים בדבר”! מה יפריע לנו לקום יום אחד ולהשתכנע מטענת הכלל שרק אנו הנוגעים בדבר סותרים אותה?
כאן באה עלילת הדם לעזרתנו. הרי כל אלה שמאמינים בכל אותן ההאשמות מאמינים שיהודי משתמש בדם לצרכי חגו וזאת הרי לא ישכנעו אותנו, הרי יהודי ודם – אין שני דברים רחוקים יותר זה מזה.  ומעתה ברור לכל בר דעת שאם בזאת שכנעו את העולם בלא כל בסיס, הרי גם כל שאר ההאשמות חסרות כל בסיס באותה מידה.
יש כאלה שלקחו על עצמם כמשימם חיים להכפיש את הצבור החרדי וטופלים בו האשמות יום ולילה עד כי הנחשלים שבתוך המחנה מתחילים להרהר תחילה בשקט ולאחרונה גם בקול – שמא בכל זאת צודקים הם ועלינו לערוך כמה שינויים? אולי ה”עולם” צודק?
באה המתקפה האחרונה כמים קרים על נפש עיפה. “הדרת הנשים” ועמה ההאשמה הגורפת בדבר השפלתן, משמשת עתה באותו תפקיד שעלילת הדם שמשה אצל אחד העם. מנפצת היא את ההסכמה הכללית ביחס לחרדים בכל הנושאים.
שהרי בזאת לא ישכנעו איש מאתנו – אנו האמונים על התורה וחז”ל ורואים מול עינינו כדוגמה אישית את מנהיגינו הרוחניים ויחסם לנשים בכלל ולנשותיהם בפרט. אותנו לא ישכנעו כי מעמד האשה ביהדות אינו הגבוה ביותר האפשרי.
הנה למשל, עומד מול העינים הרב אוירבאך הישיש המנוח שהיה מנהיגו של הצבור החרדי, ניצב הוא ליד מיטת אשתו המובלת לקבורה ואומר כאילו לעצמו: “מקובל לבקש מחילה בשעה כזו, אני איני מבקש מחילה כי לא היה בינינו שום דבר לבקש עליו מחילה, כי כל מה שהיה בינינו היה על פי שלחן ערוך”… שני דברים אמר הרב: 1. זוג שחי למעלה מששים שנה יחד – לא היה ביניהם מעולם דבר שיש לבקש עליו מחילה! וזה נאמר על ידי איש אמת וברגע של אמת, ברגע פרידה! 2. הסיבה שגרמה לדעתו לחיי הרמוניה שכאלה לא היתה אלא השלחן ערוך והלכותיו! לפתע מתברר שכל מי שיחיה על פי השלחן ערוך המושמץ כל כך בנושא מעמד האשה, יוכל גם הוא לזכות לחיים שכאלה. אין זה פלא שאחרי אחת ההרצאות נגשה בחורה חילונית בדמעות בעיניה ואמרה: “אני רוצה להתחתן עם הרב אויערבך…!”
אבל לספור זה יש ספור מקדים: באחד הימים, בעוד אשתו בחיים, חזר הרב אויערבך מהישיבה בלוית תלמיד ולפני שנכנס הביתה סידר את בגדיו ואמר לתלמיד: אני הולך לפגוש את השכינה הקדושה… בשביל מי שפגישה ביום רגיל לארוחת צהרים רגילה עם אשתו היא פגישה עם השכינה הקדושה, לא פלא שאין כל דבר לבקש עליו מחילה. וזאת גם אם באוטובוס היא תשב מאחורה והוא מקדימה.
הצדיק הירושלמי ר’ אריה לוין זצ”ל נכנס פעם למונית, היה זה אחר מות הרבנית, הנהג שאלו היכן ביתו, והרב לא ענה. שאלו שנית: היכן אתה גר? ענה לו. שאלו: מדוע לא ענית  כששאלתי בפעם הראשונה? ענה לו הרב: תחילה שאלתני היכן ביתי, מאז פטירת רעיתי – אין לי בית יש לי רק דירה.
מה התכוון הרב?
התורה מלמדתנו שכהן גדול שאינו נשוי לאשה (ולאשה אחת בלבד) אינו בגדר כהן גדול המתאים להיכנס לבית קדשי הקדשים ביום הכפורים. כיון שכהן בלי אשה לצדו אינו אדם שלם, אינו כהן גדול, היא חלק בלתי נפרד משלמות כהונתו. ומהיכן לומדים זאת? – שנאמר: “וכיפר בעדו ובעד ביתו”, ודרשו חז”ל “ביתו – זו אשתו”. בית הוא מקום שיש בו פנימיות. ומכאן “בית מקדש” “בית קדשי הקדשים”. וזאת לעומת דירה שאינה אלא מקום מגורים. על פי השקפת עולמה של היהדות האשה מבטאת פנימיות, היא היוצרת אותה והיא האחראית עליה. וכבר אמר רבי יוסי, אחד מחכמי המשנה: “מעולם לא קראתי לאשתי אשתי אלא לאשתי ביתי” (שבת קי”ח ע”ב). זו גם משמעות האמרה “בינה יתירה נתנה לאשה”, בינה פירושו “להבין דבר מתוך דבר” – מתוך הפנימיות. וזו גם משמעות האות ב’ ששמה בית ומבטאת פנימיות (-אני נמצא בחדר, אני בירושלים בתוך משהו) ובספר הזוהר נאמר “איהו אמת ואיהי אמונה” האמונה היא הפנמת האמת והיא בחינת הנקיבה.
בהיות האשה פנימית יותר היא גם רגישה יותר כמו כל דבר פנימי. על הפסוק “אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך” הסביר בספר הזוהר כי האשה היא כמו שכינה בבית קדשי הקדשים – לא כל אחד יכול לגשת ולהכנס מתי שהוא רוצה. רק זה שמיועד לכך יכנס, וגם זה בזמן המיועד לכך.
את הכרזת כניסת היום הקדוש בשבוע, השבת שהוא “נחמד מכל ימים”, הפקידה התורה בידי האישה. אם הבית היא המכריזה על כניסת השבת בהדליקה את נרות השבת. שכן היא המביאה לבית אורה (כנאמר אצל יצחק שרבקה החזירה את ברכת הבית – הנר הדולק, הברכה בעיסה, ועמוד הענן) הגבר לעומת זאת מוציא את השבת בהבדלה. קבלת שבת בבית הכנסת – לכה דודי לקראת כלה. שולחן שבת – אשת חיל מי ימצא. ובכלל השבת היא בחינת נקבה היא היום היחיד שלשמו צורת נקיבה (לעומת יום ראשון יום שני וכו’) וזאת מפני שיום זה מהוה את כלי הקיבול לעבודת כל השבוע (פיסית ורוחנית) – “מי שטרח בערב שבת הוא יאכל בשבת” היא התכלית של עבודת כל השבוע. אכן כך, “בחינת נקבה” היא “בחינת תכלית”. ובין האמצעי והתכלית אין ספק כי התכלית עיקרית יותר.
להיכנס למקום השכינה ביום הכיפורים בלא שיהיה נשוי הרי העיקר באישיותו חסר מן הספר. ולזאת התכוון הצדיק הירושלמי באמרו מתוך צערו: “מאז מות אשתי אין לי בית” היא היתה עיקר הבית, בלכתה נעקר למעשה שם בית מביתו.
הרבה הלכות הנראות כמגבילות את האשה ומנדות אותה נובעות מהאמור לעיל – מכבודה והדרת פנימיתה, אין אדם נוגע באשה שאינה אשתו – זה לא כבודה. אין אדם מתיחס לאשה כאל אשה אלא אם כן אשתו היא, שכן האשה היא המימד הפנימי של האדם. ואם היא אשת חברו הרי קרבה יתרה אליה הינה כמו פלישה לפנימיות שאינה שלו. האוירה במרחב הפנימי חיבת להיות סטרילית, ולהבדיל ממקומות אחרים, המרחב הפנימי הולך עם היהודי לכל מקום, במידה רבה האינטימיות האישית המקשרת בין בני זוג ממשיכה להיות שם גם כשהם שוהים פיסית במקומות נפרדים, וגם כשאינם בחברת בני אדם. גם אנשים שטרם נישאו יודעים זאת, ואוצרים את אישיותם לקראת בנית ביתם למען יהיה הקשר שיבנה עם בן/בת הזוג העמוק ביותר והטהור ביותר.
ההתערבות ההמונית של אנשים ונשים, בחורים וגם בתולות, לצרכי קלות, אינה מכבדת איש. מה שבדרך כלל מציבים את הגברים מקדימה ואת הנשים דווקא מאחור גם זה נובע מגישה שאין בה אלא לכבד, והיא: כיון שבצד היותה פנימיות הבית, בנויה האשה כך שמטבע הדברים גופה עלול למשוך, שלא ברצונה ושלא בטובתה, תשומת לב לא רצויה, והיא שפנימית היא, נפגעת אם מתייחסים אליה כאל גוש של חומר, יפה ככל שיהיה, ואמורה להרגיש מושפלת אם נמשך אליה מבט עקב חיצוניותה גרידא. לעומת זאת חיצוניות הגבר, מה לעשות, אינה מושכת תשומת לב מקבילה ולכן אין בעיה שנשים תהינה אחרי הגברים ותוכלנה לראות גם את הגברים וגברים יהיו לפני הנשים. כך בבית כנסת, וכך גם באותם מקרים בהם האוכלוסיה ביקשה להפריד בין הגברים לנשים במקומות נוספים מלבד בית הכנסת.
יאמרו: הן הרבה שאלות נותרו ויש הרבה הלכות הנראות כמפלות, שיש להסבירן? אכן, ולכולן יש הסבר. וכבר עסקנו בחלק מהן בספרנו “והשבות אל לבבך” הפעם רצינו רק לכייל את המבט וליישרו לכיוון הנכון.
עוד יאמרו, שמא אותם אישים עליהם דברת, גדולים ונפלאים, יוצאים הם מן הכלל? התשובה פשוטה: הרי אליהם נשואות עינינו. הרי אנו, להבדיל ממקומות רבים אחרים, מחנכים ליטול דוגמה אישית מאישים שכאלה “והיו עיניך רואות את מוריך”, כמה לקח כל אדם ויישם בחייו זו כבר שאלה שבינו לבין קונו. מכל מקום אין ספק כי התנהגותם של אישים אלה, בצד המקורות המגבים אותה, נותנים אינדיקציה ברורה לחלוטין על ההשקפה הנכונה אודות מעמדה של האשה בחברה החרדית. מיותר לומר שברוח הדברים הנ”ל ניתן עוד להביא ציטוטים כהנה וכהנה וכן עדויות וספורים למכביר.
בנות רבות מאסו בצורת החיים המתירנית של הרחוב הזול, אלו מהן שהצליחו לחדור מבעד למחסומי השקרים והסטריאוטיפים שיצרו עבורם במערכות החינוך והתקשורת, ומצליחות להכיר את ארחות החיים של צבור יראי האלוקים מקרוב, מצטרפות בהמוניהן, שבות הן בתשובה. אותה נערה שהאפנה והרחוב שכנעו אותה שיש ללבוש לבוש מינימלי, שהרי כך רוצים הגברים, מרגישה הרבה יותר טוב בלבוש צנוע והגיוני. לדעתה הוא גם הרבה יותר מכובד. והבית והמשפחה שעדיין תופסים מקום מרכזי בחיי האשה החרדית, ושכבר מזמן אבדו מזהרם שם בחוץ במרחבי השממה החילונית, קורצים לה ומדברים אל לבה, הרי בסתר ליבה גם היא רוצה להיות רעיה ואם, ולהיות במרכז החיים הפנימיים ולא בסערת החיים החיצוניים שהם בבחינת “נשיאים ורוח וגשם אין”.
המציאות היא שהרבה יותר בנות חוזרות בתשובה מבנים. הן מבינות ומרגישות את החרבן שהביאה החילוניות המתירנית לנפשה הרגישה של האשה. וכשמוצאות את הכח להתעשת – משנות הן כיוון.
צודקת התקשורת החילונית וצודקים הפוליטיקאים ושאר הדוברים כשמשתמשים בכל האמצעים – כשרים וכשרים פחות להשחיר את פניו של הצבור החרדי. יודעים הם בסתר לבם שמי שיצליח לעבור את המחסומים ולראות מקרוב – יתרשם, ורבים גם יצטרפו.
דוקא המאבק האחרון להשמיץ בנושא מעמד האשה. משרת אותנו נאמנה שכן משמש הוא כנפץ להסכמה הכללית כנאמר בראש המאמר, לא נעים להיות מושמצים, אך יש בכך חצי נחמה… רבים התעוררו לפתע לבדוק את אמינות העלילות בשאר נושאים וגם הם עולים לדיון מחודש.
אנו את שלנו אמרנו ונמשיך ונאמר, כמו שאמר דוד המלך: “טפלו עלי שקר זדים אני בכל לב אצור פקודיך” ובהמשך: “טפש כחלב לבם אני תורתך שיעשעתי, טוב לי כי עוניתי למען אלמד חוקיך” (תהילים קי”ט).