כמה שאלות בשבילי הנושא של לימוד תורה וצבא

יבמאמר קצר זה ננסה לענות על שאלות שנשאלות אחרי שהוסבר ענין לימוד תורה בזמן מלחמה.

במאמרים בשיחות ובפרק ארוך בספר “למה הם שונים, החרדים והחברה בישראל”, הסברנו את הסיבה שלומדי תורה אינם לוחמים בחילות השונים. ותמצית הדברים היא ש”לומדי תורה מסייעים למאמץ המלחמתי לא פחות ואף יותר מכל החיל הלוחם” כלשון הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ”ל באגרת תת”י מאגרות הראי”ה.

אחרי שיסוד זה מובן (בין אם מוסכם על הקורא ובין אם לא, אבל ודאי יש להסכים שזכותו של כל אדם לחיות על פי אמונותיו וכל אדם ליברלי חייב להאבק שהאחר יוכל לחיות על פי אמונותיו גם אם הן שונות בתכלית מאלו שלו) נטפל בכמה שאלות שנשאלות ומהן שאלות כבדות משקל הנוגעות במיתרים רגישים ובמיתרי לב כואבים במיוחד. כך שאין לפטור את השאלות הללו במחי יד.

שואלים: אחרי כל מה שנאמר, אין להתעלם מן העובדה שבני הישיבות יושבים במקומות מוגנים ואינם מסתכנים, איש מהם לא מוסר את נפשו כפשוטו כמו שעושים זאת החיילים בחיילות הקרביים שרבים מהם נפלו או נפצעו קשות. האם אין כאן חוסר צדק? אחרי הכל שנת אמהותיהם של המגויסים נודדת בלילות מרוב דאגה…

תשובה:

מדוע שואלים שאלה זו על לומדי התורה ולא שואלים את אותה שאלה עצמה על כל אותם חיילים שאינם קרביים ואינם מסתכנים לאורך כל שנות שירותם. ורבים הם. כגון, רוב אנשי חיל האויר אינם מסתכנים כולל אנשי בקרה וטכנאים המכינים את המטוסים למשימותיהם. רבים מאנשי המודיעין המנתחים נתונים אינם מסתכנים , אנשי מחשבים ועוד, וכבר אמר אהוד ברק בהיותו רמטכ”ל שעל כל חייל קרבי יש עשרה שאינם קרביים. גם אמותיהם של אלה ישנות ללא דאגה בלילות, מדוע לא שומעים כלפיהם את אותן טענות ששומעים כלפי לומדי תורה?

כשתשאל זאת מיד יתקוממו ויאמר: הרי הם תורמים!!! בלעדיהם הקרביים לא יוכלו להילחם כלל!!!

ובכן זאת הנקודה! אין להגדיר משתמטים או תורמים לפי מידת הסיכון שהם נמצאים בו אלא לפי משקל התרומה שהם תורמים. ואדרבא אדם שכישוריו ותפקידו מציבים אותו במקום מוגן ומתוך התלהבות דקדושה ורצון כנה לעזור יעזוב את משמרתו וילך לחזית ייחשב כעריק ויובא לדין.

ממילא כאמור השאלה היא: תורמים או לא תורמים. אלה הטוענים נגד בני הישיבות ומכנים אותם בכינויי גנאי שונים , פשוט לא מאמינים שלימוד תורה תורם ובכך מכלילים עצמם בכלל אלה האומרים “מאי אהנו לי רבנן לדידהו תנו לדידהו שנו” (מה מועילים לומדי התורה, הם לומדים לעצמם ושונים לעצמם) שאותם הציבה הגמרא בפרק אחד עשר במסכת סנהדרין ברשימה שחורה מאד לא סימפטית… איש אינו מעונין להיות כלול באותה רשימה שחורה.

מי שמאמין שלימוד תורה מהוה תרומה שוות ערך לפחות והכרחית אין לו אפוא כל בעיה. וכך כתב הרב משה צבי נריה זצ”ל ראש ישיבות בני עקיבא, ותקופה מסוימת חבר כנסת מטעם המפלגה הדתית לאומית:  “מי שמעריך אל נכון את הישיבות ואת בני הישיבות יבין כי אם בתקופה מסוימת נוצר מצב שהאידיאליסטים בני התורה יושבים בנאות מבטחים, ואילו בחורים אחרים – וביניהם הרבה הרבה אידיאליסטים – יושבים על הגבולות, אין זה משנה את העיקר, גם במסגרת הצבא מרובים החיילים הבלתי קרביים ואין אנו מטילים דופי במישהו שתפקידו מציב אותו לא על הגבולות, כזהו מבנה הצבא וכזהו מבנה האומה” (הרב משה צבי נריה, בני הישיבות וגיוסם, גוילין תשכ”ח).

כמובן שכולנו מתפללים שהקב”ה יאמר למשחית די ולא יהיה פרץ וצווחה ברחובותינו ואיש לא ייפגע עוד בשדות קרב.

ואנא שימו לב, אין אנו מדברים על אלה ש”שירותם” מתבטא בזה שהם משמשים בתפקידים חסרי חשיבות כמו בתחנת השידור הצבאית ובשאר תפקידי שוליים כיוצ”ב כי בושה היא וחרפה להשוות את בני הישיבות לאלה שתרומתם כה אפסית מדברים אנו על אלה הנחוצים עד מאד אלא שתפקידם וכישוריהם מציבים אותם במקומות שאין בהם סכנה, אבל יש בהם נחיצות עליונה ותרומה אדירה הזוכה לכל הערכה. לאלה יש להשוות את לומדי התורה.

וכאן שואלים: אבל נוצר מצב לא הוגן שאת ה”חיילים” האלה של החיל הזה של לומדי תורה לוקחים מחברה אחת, מהחברה החרדית וממילא תרומתם בשאר החילות אינה שוויונית?

תשובה: אכן יש כאן עיוות אבל העיוות נוצר כתוצאה מכך שאין לנו אפשרות לקחת לחיל הזה מבני הקיבוצים או מהמוני בני הצבור החילוני המשתמטים מחובתם לקיים תרי”ג מצוות. הרי הם אינם מאמינים בכוחה של תורה ואינם שייכים ללימוד תורה, וממילא המאגר האנושי ממנו ניתן לגייס לחייל לומדי התורה מצטמצם עקב כך.

שאלה: אכן המאגר הצטמצם מאד, אבל האם כל הצעירים החרדים מתאימים ללימוד בישיבות ובכוללים? האם כולם בגדר יששכר?

תשובה: אחד מחברי התגייס בגיל מתקדם ועבר קורס רבנים צבאיים ופרצה מלחמת לבנון הוא הצטרף לגדוד שלו כרב. ונכנסו ללבנון, החיילים היו צריכים לצאת לשטח והשאירו אותו ליד מקלע כבד ואמרו לו שאם תהיה התקפה שילחץ כאן ושם…. כשחזרו, נשמו לרוחה שלא היה כל צורך להשתמש במקלע ואמרו לו: ספק גדול אם הכלי היה יורה מה שברור שהיית מקבל ממנו מהלומה ראויה… השאלה היא איך מפקידים מישהו שלא מיומן על כלי כל כך מסוכן? התשובה היא כשאין ברירה לוקחים את מה שיש.

כך גם בענייננו. המאגר ממנו נשאב את הממלאים את ספסלי בית המדרש מצומצם. ושוב אצטט את הרב נריה מהמאמר הנ”ל “לצערנו אין לנו עודף של חלוציות רוחנית , עם כל מאמציהם המרובים של ראשי הישיבות לא רבים הם בני התורה, הם מעטים, הם פחות ממה שנחוץ”. תאמרו  שמה שהיה נכון לשנת תשכ”ח, השנה בה אמר הרב נריה את דבריו אינו בהכרח מתאים לימינו שהתרבו ספסלים בבית המדרש? יתכן, אבל גם מצד שני השתנה המצב והמצב הרוחני התדרדר ומאזן הקדושה הופר ויש צורך לאזן אותו.

מכל מקום בדיוק כמו שמפקדי חיל האויר יודעים מה צריך החיל, ומפקדי החילות השונים יודעים איש איש את צרכי חילותיהם, ראשי הישיבות וגדולי הדור הם היחידים שיודעים מה צריכה להיות “מצבת כח האדם” של “חיל התורה”.

(וכל מה שנאמר זה עתה אינו מתיחס כלל לעובדה שהצבא אינו בנוי כלל לאורח החיים של הנער החרדי ואף שמנסים ליצור רושם כאילו יש מסגרות מתאימות אחרי שהפרו כל הבטחה במסגרות שהוקמו בעבר הופר האמון ונטל ההוכחה מוטל עליהם והם אפילו לא מנסים להראות שהם עומדים בנטל זה)