לפרשת אחרי מות – בקרבתם לפני ה’, כיצד מתקרבים בזהירות.

“בקרבתם לפני ה’ וימותו”. דברים רבים נאמרו  בסיבת מותם של שני בני אהרן. מעל כל הדברים מצלצלים דברי הקב”ה האומר “בקרובי אקדש” ודברי משה רבנו המנחם את אהרן ואומר כי “גדולים הם ממני וממך”. כיון שכה גדולים היו מדוע אפוא מתו?

דברים רבים נאמרו על כך:

1. עונש על חלקו של אהרן במעשה העגל, תפילתו של משה עשתה מחצה ורק מחצית בניו מתו.
2. נדב ואביהו הורו הלכה לפני רבם שהורו להביא אש מן ההדיוט, ואכן כך צריך אלא שהיה להם להמתין שמשה יורה זאת.
3. שתויי יין נכנסו.
4. מחוסרי בגדים נכנסו.
5. שצפו להחליף את משה ואהרן.
6. בזמן מעמד הר סיני נאמר “ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו ויחזו את האלוקים ויאכלו וישתו” ואמרו חז”ל כי אלה היו נדב ואביהו וראויים היו שיד תשלח בם אלא שהמתין להם עד יום חנוכת המשכן.

לעומת כל זאת אומרת התורה בפשוטו של מקרא: “בקרבתם לפני ה’ וימותו” ואומר האור החיים הקדוש: “דיבר ה’ למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה’, פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה’, ואומרו וימותו בתוספות וא”ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן”.

כלומר, נדב ואביהו התקרבו לחיבת הקודש בידיעה ברורה כי עלולים הם למות אך מרוב חיבת הקודש התקרבו ומתו. ומה נעשה עם כל שאר ההסברים?

ואולם הסבר זה כולל הכל, מתוך גדלותם חשבו כי מתאימים הם להחליף את משה ואהרן ולכן גם הרשו לעצמם להורות הלכה, חשבו כי איסור שתיית יין אינו תקף לגביהם שבקדושתם כי רבה אין היין משפיע עליהם, גם הבגדים הם מעין מיגון מפני עוצם הקדושה שחשבו שלא תזיקם. והם למעשה רצו להיות סולם שראשו מגיע השמימה גם אם אינו מוצב ארצה, גם אם אין דרך לרדת חזרה. ניצנים לכך נראו במעמד הר סיני שהבינו כי אצלם האכילה והשתייה מהוות חלק בלתי נפרד ממערך הקדושה ואין להן כל קשר לעולם שלמטה. זו גם הסיבה שכאן נענש אהרן על חטאו בעגל שכן זו ההזדמנות ללמד כי עבודת ה’ לא עושים אלא לפי הציווי ולא לפי ההשערה והסברה, בין אם מדובר בסברת המנמיכה את העבודה כעבודת העגל, ובין אם מדובר בסברא המגביהתה כמעשה נדב ואביהו.

ובאמת צריך להיות אדם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. לא בכדי אמרו חז”ל כי ארבעה נכנסו לפרדס ורק רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. וקשה אמנם רבי עקיבא היה היחיד שיצא בשלום אך מדוע נמנה כמי שלבדו נכנס בשלום? הרי כולם נכנסו בשלום? ולפחות בן זומא שכמו נדב ואביהו הציץ ומת ועליו נאמר “יקר בעיני ה’ המותה לחסידיו”?

אלא שמי שאינו מסוגל לצאת בשלום, מי שאין סולמו מוצב ארצה, גם אם ראשו באמת מגיע השמימה, אין זה נקרא שנכנס בשלום. להיכנס נכנסים רק אם יש דרך ברורה ומסודרת גם לרדת חזרה לעולם המעשה.

לא בכדי למדנו הרמב”ם כי דוקא במידת הענוה צריך להיות מאד מאד שפל רוח עד הקצה האחרון ואין במידה זו את ההמלצה על שביל הזהב התקף בשאר מידות.

משה רבנו שהיה הנביא הגדול מכולם היה העניו הגדול מכולם וכמו שהדרך להר חורב הובילה בעקבות כבש קטן לו דאג משה רבנו, כך גם דרכו לפיסגה לא ניתקה אותו מכל אדם בישראל והוא שביקש מהקב”ה בשעה שחיפש ממשיך דרך: “יפקוד ה’ אלוקי הרוחות איש על העדה” ודרשו חז”ל כי ביקש איש שידע לילך לרוחו של כל אחד ואחד.