פורים כדוגמה לראיה המשלימה

בהגיע פורים לגטו ורשה פנו חסידיו של הרבי מפיאסצנה, רבי קלמן קלונימוס שפירא הי”ד, בשאלה: איך אפשר לשמוח בפורים בגטו? כשכולם אבלים וחפויי ראש עובדים בפרך שבורים ורצוצים בגוף ובנפש ואין רואים כל קרן אור בקצה המנהרה האפילה?

אמר להם הרבי: “אם אדם קם ביום הכפורים בלי מצב רוח לצום, מה יעשה, לא יצום? – יצום בלי מצב רוח. הוא הדין בפורים אם אין לו מצב רוח לשמוח שישמח בלי מצב רוח”

בהקשבה שטחית נראים הדברים אבסורדיים שהרי נראה בעליל שאין הנידון דומה לראיה, צום ביום הכפורים הוא ענין טכני ולמעלה מזה, לא צריך לעשות שום מעשה, לעומת זאת שמחה היא הרגשה שבלב, נראה ששמחה היא היא סוג של מצב רוח ואם אין מצב רוח לשמוח מאי משמע “ישמח בלי מצב רוח”.

“אין אדם שר  שירה אלא מתוך שמחה” (רש”י ערכין דף י”א ע”א). ידועה האמרה המרטיטה לב ונפש של רבי מאיר אלתר הי”ד שאמר לסובבים אותו תוך שלמדו תורה מתוך הדחק בבונקר בגטו ורשה: לאלוקים מותר לא להקשיב לשירה שלנו, אנחנו מצידנו לא נפסיק לשיר” ודומה אמירה נשגבה זו לתשובת הרבי מפיאסצנה, שהרי כאמור “אין אדם שר שירה אלא מתוך שמחה” ושוב נשאל: כיצד יתכן שהיו בשמחה?

מהר”ל מגדיר שמחה כחווית שלמות , הרגשת השלמות היא היא השמחה, וזהו שנאמר “אין שמחה כהתרת הספקות” כי כשהספק מנקר אדם מרגיש חצוי וכשהותרו ספקותיו מרגיש הוא שלם.  וכן “אין שמחה אלא בבשר ויין . אין הכונה שבשר ויין כשלעצמם עשוים לגרום לשמחה אמתית אבל יש לצרף את הגוף לשלמות כי אם שמחה פירושה הרגשת שלמות צריך שגם הגוף יצורף ויקבל את חלקו או אז יהיו גוף נפש רוח ונשמה חטיבה אחת של שלמות והיא היא השמחה.

ולכן “אין הנבואה שורה אלא מתוך שמחה” כי אדם מגיע לנבואה עת הגיע לשלמות (וגם הגוף שותף ולכן לקחו מנגן כדי שתשרה על הנביא רוח הנבואה כמעשה דאלישע).

מהר”ל מסביר את חטאו של משה רבנו במי מריבה בכך שלא היה בשמחה. כיון שכעס על עם ישראל מוכח שלא שמח. אמנם התורה אומרת שהיתה כאן בעיה הקשורה לאמונה (בהתאם למצופה מאדם כמו משה רבנו) שנאמר “יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל”  ואומר מהר”ל שהמאמין שמח ומי שאינו שמח סימן שאינו מאמין.

להבין דבר זה: אדם החולה במחלה קשה העלולה לגרום למותו, ויודע שרק במרכז רפואי אחד ניתן לרפאו וזאת בתהליך ארוך וכואב, ואולם קשה מאד להתקבל לטיפול באותו מרכז רפואי. הוא מפעיל עסקנים, מפזר כסף רב לכל כיוון אפשרי, ובסוף מתבשר שהוא התקבל לטיפול ועליו להתכונן להתחיל את התהליך. הדאגה מפנה את מקומה לשמחה. משלם הוא את מחיר הניתוח בשמחה גדולה ומתחיל את התהליך. התהליך ארוך וכואב ויש בו עליות ומורדות, (בעיקר מורדות)  והוא מקבל את כל השלבים ואת כל היסורים בשמחה. וזאת מפני שהוא רואה את התהליך כולו וסוף המעשה נמצא אצלו כבר בתחילת המחשבה.

המאמין שהכל מתוכנן לפי צרכי “התיקון השלם” ויודע את שאמר ישעיהו “ואמרת ביום ההוא אודך ה’ כי אנפת בי” יכול להמשיך לשיר גם כשהוא בעיצומו של תהליך כמו שאמר רבי מאיר אלתר ויכול לשמוח בפורים בכל מצב ובכל תנאי.

כי זה הספור הגדול של חג הפורים. אירועי המגילה היו אירועים טבעיים, לא השתנה הטבע למען הצלת העם, השמים לא נפתחו, והשמש והירח לא נעצרו, הים לא נקרע ועשר מכות מופלאות לא נחתו על ראש הרוצחים. אבל אנחנו שרואים את התהליך כולו יודעים שכל האירועים שהיו נראים כקשים ומכאיבים היו אבני דרך בדרך להצלה. כך היה המשתה הראשון שבעקבותיו נלקחה אסתר לבית המלך. כך היה כשהמן החליט שכולם צריכים להשתחוות וכך היה כשמרדכי סירב וכולם מן הסתם הטיפו לו מוסר על כך שמתגרה הוא ברשעים. כך היה כשמרדכי הציל את המלך הרשע מההתנקשות והתעלמו מתרומותו. וכמובן מעל הכל כשנגזרה הגזרה ואסתר בבית המלך אינה עושה מאומה ולא עוד אלא שמזמינה את הצורר למשתאות… לבסוף התברר שהכל היה במסגרת תפירת התהליך ליצירת הנס ולא עוד אלא שהדברים הקשים ביותר היו אבני הבנין היסודיות ביותר לבנית המגדל של נס פורים.

כשאומרים “כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד” לא בהכרח מתכוונים שזה מתגלה כאן ועכשיו אלא שהכל הוא חלק מהתהליך שבסופו של דבר יביא להצלה ולגאולה ואז נראה כיצד הכל היה מהלך אחד גדול ו”… אודך ה’ כי אנפת בי”.

כדי לראות את התהליך צריך להיות מסוגל לראות “ראיה משלימה” לראות את כל ההפכים משתלבים לתהליך אחד ואף כי בנתים קשה עד בלתי אפשרי להבין זאת מכל מקום לדעת שזה אפשרי ולמעלה מזה – זאת האמת.

לימד אותנו החפץ חיים שגילויי המדע והמצאות הטכנולוגיה מותאמים לצרכי האמונה של הדורות המשתנים. כשהאמינו שמדברים כאן ושומעים הרחק מכאן, לא היה צריך המחשה וכשנחלשה האמונה הומצא הרדיו וכן שאר ההמצאות בהתאם לצורכי ההמחשה המתחדשים.

ישנה בפיסיקה תיאוריה שנוסחה על ידי פיסיקאי בשם נילס בוהר שכונתה על ידו “תיאורית הקומפלמנטריות”: כיון שהמציאות נקראת כפולה ובעלת תכונות סותרות. כל חלקיק הוא גם חומר וגם אנרגיה ואלה (החומר והאנרגיה) סותרים זה לזה כי לחומר יש מאסה והוא כפוף לחוקי הגראוויטציה ולאנרגיה אין מסה ואינה כפופה לחוקים אלה. (ועוד סתירות רבות) וממילא האדם בן המאה העשרים והעשרים ואחת עומד נבוך מול המציאות.

כותב על כך הפרופ’ אהרן קציר: “בוהר החל לראות באור חדש את מגבלות הכרתנו ואת אי יכולתנו ליישבת את כל הסתירות בהן אנו נתקלים בנסותנו לתאר את תופעות הטבע. בהדרגה הוברר לו, כי הסתירה בין החלקקיות לגליות היא סתירה מדומה שמקורה בצרות האופק של תפיסתנו וכי ביסודה – במעמקי ההויה – אין ההתנהגות החלקיקית או הגלית מנוגדת אלא משלימה, קומפלמנטרית. בגלל מגבלות הכרתנו אנו תופשים רק אנפין חלקיים וחד צדדיים של המציאות, ואילו ההוויה עצמה אינה חומרית או אנרגטית, פרודטית או גלית, אלא משהו אחר ןומושלם יותר שאיננו נתפש בכלינו המחשבתיים”. (קציר הי”ד “בכור המהפכה המדעית עמ’ 84).

מי שמסוגל לראות ב”ראיה משלימה” יוצא מן המבוכה באותה מידה  מי שמסוגל לראות מעבר לטוב ולרע המתגלים בעולמנו ולצפות בעזרת חז”ל והנביאים אל עבר “היום ההוא” יוכל להבין שיבוא היום שיודה גם על ה”אנפת בי” ולשמוח כבר עתה. כי ראיה משלימה מביאה לשמחה כי שמחה היא שלמות.

ממשיך אהרן קציר וכותב: “קשה להשתחרר מן ההרגשה, שהקומפלמנטריות של בוהר נובעת משורשים עמוקים יותר שהגיעו לכלל ביטוי בהשקפתה הקלאסית של היהדות”

מי שמסוגל לראות ראיה רחבה ולהרחיב את הפרספקטיבה שלו ולהשלימה, הוא המאמין והוא השמח כי המאמין שמח ומי שלא שמח כנראה אינו מאמין מספיק בדברי הנביאים שלמדונו שהכל מתוקן לסעודה והכל מתוכנן לגאולה ו”כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד” גם אם בדרך יש חבלי לידה כואבים.