שבת הגדול

בשולחן ערוך הקדישו סימן מיוחד לכינויה של שבת זו. וכך נאמר בסי’ ת”ל: “שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול מפני הנס שנעשה בו”. להכרזה זו הוקדש סימן שלם!

ומבאר רבנו החפץ חיים במשנה-ברורה: “מפני הנס – שבשנה שיצאו ממצרים היה עשרה בניסן ביום שבת. ולקחו כל אחד מישראל שה לפסחו, וקשרו בכרעי המטה. כמו שכתוב: בעשור לחודש הזה ויקחו להם איש שה לבית אבות וגו’ץ והמצרים ראו זה ושאלום למה זה לכם. והשיבו לשוחטו לשם פסח במצות ה’ עלינו והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלהיהם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ומפני שאז היה עשירי בחודש בשבת ע”כ קבעו לקרות שבת שלפני הפסח לעולם שבת הגדול”.

המושג “גדול” פירושו “נותן” כמו שמגדירה הגמרא: קטן ואינו סמוך על שלחן אביו זהו גדול, גדול וסמוך על שלחן אבין זהו קטן (ב”מ י”ב ע”ב). – גדול הוא מי שנותן, וקטן – מי שמקבל.

בחינת זכר היא בחינת נותן ובחינת נקבה מקבלת על מנת לתת, כמו שהאשה מקבלת מבעלה על מנת להעביר הלאה לעובר ולולד ולדור הבא.

כל ימות השבוע הם בחינת זכר, מה שבא לידי ביטוי בלשון הקודש שימות השבוע הם בלשון זכר. ואילו שבת היא בחינת נקבה – שבת המלכה. ואכן שבת מקבלת את כל מה שהוכן עבורה בימות השבוע – מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת ומעבירה לשבוע הבא כמו שאומר הזהר “כולי יומי מינה מתברכין כולי יומי מינה מתפרשין”.

בשבת זו, שהיתה השבת הראשונה שעם ישראל שמר כעם תוך מסירות נפש, כמו שהובא לעיל בשם המ”ב. שבת שלא היה לה ממי לקבל היתה שבת שכולה נתינה ומכאן – שבת הגדול.

העבדים במצרים בהיותם עובדים עבודה חסרת משמעות, בנו והרסו וחזרו ובנו, הפכו להיות יצורים שאינם נותנים מאומה ואת המעט שקיבלו מהמצרים (הדגה אשר אכלנו במצרים חינם…) קיבלו כמתנת חינם. גם זה היה חלק מניסיונות ההשפלה שהמצרים ביצעו על היהודים, להפוך אותם לטפילים המקבלים ולא נותנים מאומה. הגאולה התחילה אפוא עם שבת הגדול – שבת שכולה נתינה לימות השבוע הבא לטובה.

ידוע היסוד שרמח”ל פיתח אותו בהרחבה רבה בספרו “דעת תבונות”, שהקב”ה ברא את העולם כדי להיטיב עם בריותיו  ומכיון שאדם נהנה יותר ממה שהוא עמל ומרויח מאשר ממתנות שהוא מקבל ברא הקב”ה את הרע בעולם כדי שנתגבר עליו ונקבל שכר. ולא נקבל את הטבת הבורא כמתנת חסד שהרי “האי מאן דאכיל לאו דיליה בהית להסתכולי באפיה” (מי שאוכל דבר שאינו שלו מתבייש להסתכל בפני הנותן שנתן לו במתנה).

בהגדה של פסח מצטטים ואומרים: “וירעו אותנו המצרים”. כלומר, הפכו אותנו לרעים. אחד הביטויים לכך הוא אותה אמירה אומללה “זכרנו את הדגה אשר אכלנו במצרים חינם” רשעי ישראל ירדו לשפל המדרגה עד שחלמו לחזור לאותו מקום של “חינם” ולא הרגישו עוד את ההרגשה של “נהמא דכיסופא” שהיא יסוד הבריאה.

רבים שואלים, אכן אנו מכירים את התכונה הזו עליה מדבר רמח”ל ועליה דברון חז”ל שאדם נהנה יותר מעמל ורוח מאשר ממנוחה ומתנה. אבל מי טבע באדם את התכונה הזאת? הרי הקב”ה בראו כך. יכול היה הבורא לברוא אדם שתכונתו להנות ממתנות ואז לא היה צורך לברוא רע ונסיונות וכל הכרוך בכך?

התשובה מרומזת בספרו של רמח”ל “דרך ה'” : היסוד היחיד שיש לקבלו אכסיומטית הוא שהקב”ה ברא את העולם כדי להיטיב, כל השאר נובע ממילא. יוצר שחפץ ליצור יצירה טובה יוצר אותה מהחומרים הטובים ביותר שעומדים לרשותו. המהות הטובה ביותר שעמדה לרשותו של הבורא בבואו לברוא את העולם היה – הקדוש ברוך הוא בעצמו. וממילא ברא את נזר הבריאה מ”חלק אלוקי ממעל” ומכאן נובע הכל ממילא . מתוך שהנשמה היא חלק אלוק ממעל והיא היא האדם. תשוקתה להידמות למקורה – לבורא. אין אנו יוודעים על הבורא כמעט מאומה, אך דבר אחד ברור – הוא אינו “מקבל” הוא רק “נותן”! כדברי הפסוק בספר איוב: “אם חטאת מה תפעל לו ומה מידך יקח”. וממילא גם האדם אינו רוצה לקבל רק לתת. להציע שהקב”ה יברא אדם שאוהב לקבל פירושו שהוא לא יהיה דומה לבורא וזה לא טוב.

המצרים, כמו עמים רבים אחרים, לא יכלו לסבול את הרעיון שעם ישראל הוא נזר הבריאה, העם הנבחר, כשמשה  רבנו אמר לפרעה בשם ה’ “בני בכורי ישראל” הדבר היה לצנינים בעיניו ולכן החליטו להשפילם עד עפר (כמו ברבות הימים הנאצים שלא הסתפקו בהריגת היהודים ועשו הכל כדי להשפילם) ואחד הדרכים המתוחכמות להשפלתם היתה להפכם לאוכלי לחם חינם  (זכרנו את הדגה…) בלי לתת בתמורה דבר (שהיו הורסים את כל מה שהיהודים בנו).

ואולי גם זה טמון בשאלת הרשע השואל “מה העבודה הזאת לכם” גם הוא בין המתגעגעים ללחם החינם שאכלו במצרים כי כופר הוא ביסוד הבריאה הבנוי על הבושה שבקבלה. וזהו שאומרים לא “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” כלומר, יציאת מצרים היתה בזכות דם הפסח ודם המילה ולא כמתנת חינם, אך אתה הרשע החפץ במתנות חינם היית נמנה על המתגעגעים ל”דגה אשר אכלנו במצרים חינם”, וממילא לא היית נגאל.

כל התהליך החל באותה שבת של גדלות. השבת שלא קבלה מאומה מהשבוע שחלף וכל כולה היתה נתינה לשבוע שיבוא. הדבר בא לידי ביטוי בכבש שהכינו ליציאת מצרים שתחול בשבוע הנכנס.