תכבד העבודה על האנשים – מדוע החרדים לא עובדים?

המאמר שלפנינו יגע בכמה יסודות הקשורים לנושא:

1. אין כל סיבה שאנו נניח לאי מי להכתיב לנו את סדר היום של הדיונים, אנו נקבע מתי לדון בנושא זה או אחר. ולכן לא העובדה שכולם מדברים בנושא מהווה סיבה להגיב עליו כעת. מה גם שהסיבה שבגללה התעוררו לחטט באורחות חיי הצבור החרדי, אינה סיבה עניינית, שום דבר לא התחדש עכשיו, וממילא שום דבר לא צריך לגרום לנו לדון בהתאם לגחמותיהם של פוליטיקאים עיתונאים ואינטרסנטים.
2. כשהללו מגדפים אנו צריכים לעשות שני דברים: א. להגיב כתגובתו של הנביא ישעיהו השולח לומר לרבשקה המגדף ולאדונו סנחריב לאמור: “בזה לך לעגה לך בתולת בת ציון אחריך ראש הניעה בת ירושלים”. גם אם לא נלעג להם בפנים מפני שהתחנכנו לעדינות, אין להתפעל מלעגם.
3. אין מקום למחות כנגד מה שמכונה “ההסתה”, המחאה לא עוזרת, אדרבא המסיתים חושבים שאכפת למישהו מהסתותיהם וממשיכים בדרכם. הדברים צריכים לעבור ליד האוזן וזה הרושם שיש ליצור. האמת שהשפעת התקשורת והמערכת הפוליטית על הצבור הרחב בנושאים אלה מצומצמת עד מאד.
4. להוכיח שבאמת אין להם טענה אמתית: הרי המשק לא משווע לידים עובדות שיהיה מקום לומר שהצבור שכביכול אינו עובד מזיק לצרכי המדינה, הרי האבטלה גדולה וגואה. ואם צבור הלומדים יעבוד זה כשלעצמו לא יוסף מקומות עבודה לכל היותר אחרים יפלטו. אלא מה, הם דואגים לנו? שיניחו לנו לדאוג לעצמינו.
5. אנשים בכל זאת רוצים לנצל את ההזדמנות שנושא זה עולה לכותרות ולדעת מדוע הציבור החרדי מתעקש להמשיך במתכונתו זו בה מצבם הכלכלי של רבים כה קשה? זאת מלבד העובדה שצורה זו גורמת לנשים לצאת לעבודה ולסייע לפרנסת הבית מה שמטיל עליהן עול כבד ועלול לפגוע ביכולתן לתפקד בשלמות בבית ועם הילדים? מעבר לשאלה שכל חתן מתחייב לפרנס את אשתו בחתמו על הכתובה?    

תשובה: בראש ובראשונה יש להדגיש כי אין אמת בכל הדבורים המכלילים על “חרדים לא עובדים”, בכל בית בו ראש המשפחה שקוע בלמודו האשה נרתמת לפרנסת הבית, ורבים הם אלה העובדים אם כי ברור שאחוז הלומדים גבוה (ואולי היה אמור להיות גבוה יותר כפי שיוסבר) החרדים נמצאים בכל שטחי החיים בחקלאות (יסודות קוממיות) בתעשיה במסחר (בקור קצר בבורסת היהלומים יביא למסקנות מאלפות) בתקשורת וכו’ ועדיין יש יותר אנשי מדע וקציני צבא חרדים מגדולי תורה חילונים.. ואולם, אין מטרתנו לומר: תראו הנה גם אנו עובדים! עבודה היא צורך מכובד אך אינה ערך. גאוותנו היתה ותשאר על לומדי התורה שבתוכנו. מאמר זה בא להסביר (על קצה המזלג) את צורת החיים של הצבור הגדול יחסת של לומדי התורה החרדים

צורת החיים הנורמלים שעל פיה צריך עם ישראל לחיות משורטטת בגמרא במסכת ברכות לה: שם רבי ישמעאל אומר כי יש להנהיג “בהם מנהג דרך ארץ”, כלומר, תורה עם דרך ארץ, ורשב”י אומר: תורה בלבד ומסכמת הגמרא: “אמר אביי הרבה עשו כרבי שמעון בר יוחאי ולא עלתה בידם, כרבי ישמעאל ועלתה בידם”. אומר ה”משנה ברורה” בסי’ קנ”ו בבה”ל שדרכו של רבי ישמעאל, תורה ודרך ארץ, היא הדרך לרבים. ודרכו של רשב”י, תורה ורק תורה, היא הדרך למיעוט. ואכן כך היה עם ישראל עוד מערש התהוותו, כששנים-שלשה שבטים עסקו בתורה (לוי – בקדושה, יששכר – בלימוד ושמעון – מלמדים) והשאר שילבו תורה עם דרך ארץ. ברבות הימים היה המודל של שותפותם של יששכר וזבולן כדוגמה לחיי יהדות מלאים, שיששכר לומד תורה וזבולן בונה בית זבול בלבו (זבולן – מקדש מעט) ויוצא לעבוד. כלומר, משלב תורה ודרך ארץ ומפרנס את יששכר. גם אחרי שכבר התערבבו השבטים המודל לא אמור להשתנות.

זהו המודל האידיאלי שעל פיו צריך עם ישראל להתנהל 80% משלבים תורה ודרך ארץ ו20% מקדישים חייהם לתורה בתמיכתם של השאר, אלה משמשים מושא הערצתם של כל השאר. כל אחד חולם שבניו ימצאו עצמם בין ספסלי בית המדרש כמו שרבי נהוראי אומר: “מניח אני כל אומנות שבעולם ואין אני מלמד את בני אלא תורה” ר’ נהוראי הוא הוא ר’ מאיר שאמר: “לעולם ילמד אדם את בנו אומנות נקייה וקלה” – זאת יעשה עם בנו אבל את בני, אומר ר’ מאיר איני מלמד אלא תורה…

כשמודל זה מתקיים כתקנו מאזן האימה של קדושה-טומאה, מאזן שעליו תלוי ועומד הכל, ההצלחה החומרית וההצלחה הרוחנית השאלה מי במים ומי באש, מי יחיה ומי ימות מי בקיצו ובמי לא בקיצו, כדי שמאזן זה יהיה שפיר על המודל דלעיל להשמר.

ואולם אם המאזן הזה מופר אזי העם בסכנה קיומי של ממש וצריך להפעיל תכנית חרום לאומית.

בדורנו בו רבים מאד מבני העם לא ממלאים תפקידם ומשתמטים מחובותיהם הלאומיות לקיים תורה ומצוות ולשאת בעול ולתרום למאזן הקדושה, ולא עוד אלא שמוסיפים כהנה וכהנה לצד השני, עד ש”כסדום היינו לעמורה דמינו”, ואין צורך להאריך, (ואף כי רבים עושים זאת מחוסר מודעות אך – עברה היא עברה ומוסיפה טומאה ומצוה שלא קוימה – לא קוימה…). במצב כזה נקרא צבור המאמינים אל הדגל, ולעשות את הכמעט בלתי אפשרי ולאזן את המאזן הכל-כך מופר.

דומים אנו לתקופתו של חזקיה שחי ופעל אחרי שאחז ביטל תלמודי תורה וניסה לעקור את התורה מישראל. נעץ חזקיה חרב בבית המדרש והכניס את כולם-כולם ללמוד תורה. כך נהגו גם גדולי ישראל שבדורנו, נוכח מאזן האימה המופר קראו לכל מי שזיק האמונה שבליבו טרם כבה, לחבוש את ספסלי בית המדרש, לשם מלחמת-מצווה זו הוציאו חתן מחדרו וכלה מחופתה… גם הנשים נקראו לתרום ונענו כדרכן בנכונות מעל ומעבר… להציל את עם ישראל – לא פחות.

אותם אלה המנסים לצטט את הגמרא הנ”ל בברכות ולשאול מדוע אין הצבור החרדי מתנהג ככתבה וכלשונה – רובו תורה עם דרך ארץ ומיעוטו תורה בלבד, מתעלם מצרכי כלל ישראל, הלוא ישנם רבים כאלה בין אחינו הדתיים שרוממות אהבת ישראל בגרונם וצרכי הצבור החילוני רחוקים מלבם, שכן אהבת ישראל אינה מצטמצמת בחיוכים לכל עבר, אלא בנשיאה בעול, ובדורנו נשיאה בעול משמעותה: הטית מאזן הקדושה לכיוון החיובי.

הצבור החרדי משלם מחד מחיר יקר מאד על ניסיונו זה – מצב כלכלי קשה, תלות באחרים ועוד. ומאידך, זוכה לראות בנים ובני בנים תלמידי חכמים ויראי אלוקים לתפארת. הצבור הרחב לא מעריך… ולא מבין, גם לא מסבירים לו כראוי, גם אי אפשר להסביר את הנאמר לעיל למי שלא מודע למאזן האימה הנ”ל והמשמעות הקריטית שלו לחיי הכלל והפרט. וכי בגלל זה נפגע בהם ובעצמנו – הם יאמרו את שלהם מתוך אי ידעתם המתמדת, ואנו נעשה את שלנו. יום יבוא וכולם יגידו על צבור בני התורה את מה שאמר צ’רצ’יל על הטייסים הבריטים במלחמת העולם הראשונה: “מעולם לא חבו רבים כל כך הרבה כל כך למעטים כל כך”, ופניהם של המלגלגים והמלהגים שלפתע יבינו עד כמה גדולה היתה כפיות טובתם יעטו בושה וכלימה.

(ובשולי הדברים: ידברו על אלה שלא לומדים ויושבים בישיבות ובכוללים ולא מנצלים את הזמן. כדאי לחדול מכך, כיון שאין זה אלא דמגוגיה זולה. בכל חברה יש כאלה שממלאים את חובתם כראוי, ויש כאלה שפחות, ויש כאלה שמשתמטים ממנה תוך כדי שאינם נמנעים מלהנות ממנעמיה, כך בנוי המין האנושי, אם רוצים לשפוט חברה צריך לעשות זאת על ידי בדיקת העקרונות על פיה משתיתה היא את חייה ועל פי אותם אנשים שאכן חיים על פי אותם עקרונות.

עוד בנושא זה ניתן למצוא בספרי “והשבות אל לבבך” פרק ל”ה (עמ’ 231).