העולם בוער באש. העולם טובע במים

שריפות רבות עוצמה מקיפות את העולם מסיביר בצפון-מזרח ועד קליפורניה במערב, ובאמצע – יון בעורת באש ותורכיה מחרה מחזיקה אחריה. וגם אנחנו איננו טומנים ידינו בצלחת יש לנו שרפות משלנו…

שטפונות הרסניים מציפים איזורים נרחבים בקצוות שונים של העולם.

אחרי השיטפונות רבי העצמה במרכז אירופה, מתבשרים אנו על שיטפונות הרסניים וקטלניים הרבה יותר בתורכיה בסין ביפן ובמדינות רבות נוספות.

ובתוך כל אלה המגיפה (בכל שם וכינוי שינתן לה…) הצוברת תאוצה פושטת צורה משנה צורה ולובשת צורה.

על המבול שהיה מבול של מים אמר הקב”ה “קץ כל בשר בא לפני” ואומר רש”י: “קץ כל בשר – כל מקום שאתה מוצא זנות… אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים”.

על אנשי סדום שהיו רעים וחטאים ונודעו לשמצה בחטאי דור המבול ירד מבול של אש.

העולם נגוע עד מאד בנושאים אלה יצר הרע ממלא את כל חללו של עולם ומעביר את מסריו במהירות האור מקצה העולם ועד קצהו. אם בעבר היה על האדם ללכת אחרי יצריו כיום חודרים שליחיו של היצר דרך הקירות ומוצאים את בני האדם שנותנים לו כניסה כחודו של מחט ומגיש להם את כל מרכולתו על מסך של כסף…

ועדיין נותרו על הנייר מעט חוקים והנהגות הנחשבות כהתנהגות נאותה השומרות על מסגרת מינימלית של מראית עין הוגנת.

ואצלינו,.. אצלינו שוקדים שרי הממשלה ומשרדיהם למוטט את מעט היהדות שנשארה ברשות הרבים של ארץ ישראל, ואת מעט המוסר שעוד מקובל ברחובותיה, ואת מראית העין התרבותית, שלא לומר היהודית. בין שאר התוכניות רבות ההשראה שמפיקים מידי יום משרדי הממשלה השונים. נמצאות התוכניות להכרה בגיורי-קש רפורמיים ולהכרה בחוקיותן של מסגרות להרס המשפחה ולהרס הייחוס.

הכשרות, הקבורה, קיצוצי התקציבים, החינוך הקלוקל, כל אלה אינם אלא רקע והכנת הקרקע לתוכניות “הגדולות” של הרס מוחלט של העם היהודי ושל המוסר האלמנטרי. ומאידך – כבר מדברים בקול על הצורך  בספרי ייחוסין. והפעם מדברים על כך גם כאלה שעד לא מכבר ראו במדינה ערך קדוש המסוגל להגן על קדשי ישראל.

כתב רבנו צדוק הכהן שגם מגפה כלולה בכלל אנדרלמוסיא. כותב הוא שפנחס עצר את האנדרלמוסיא במעשה הקנאה שעשה וז”ל “ולכך פנחס עצר המגיפה, שהוא עונש המגיע לזנות – אנדרלמוסיא. רק ששבו” (צדקת הצדיק, אות קנט).

כדאי לעיין במה שכתב רבי צבי אלימלך מדינוב (המוכר מספרו “בני יששכר”) בספר “אגרא דכלא”

וז”ל “הנה פנחס בקנאותו להש”י, קרע וסילק את כח הקליפה הלזו[1], וידוע דרגא דברית איקרי שלו”ם, מה שאין כן בהעדר השלום, ח”ו על ידי הזנות, אנדרלמוסיא באה לעולם, כנודע (ב”ר פכ”ו ה’). והנה פנחס בקנאותו על קנאת הברית, ניתן לו ברית שלום (במדבר כה יב), והוא היה אליהו השליח המבשר במהרה בימינו, ואין אליהו בא לא לטמא וכו’ רק לעשות שלום בעולם (עדיות פ”ח מ”ז), כמד”א (מלאכי ג כג) הנה אנכי שלח לכם את אליהו הנביא וכו’ (מלאכי ג כד) והשיב לב אבות וכו’. וזה יש לרמז בדברי קודש הללו[2] קריינא דאיגרתא, מי שהוא קורע ומסלק כעת את קליפת איגרת[3], שהוא העדר השלום המעכב את היחוס השלם בברית שלום, ועל ידי זה עיכוב משיח צדקינו בעוה”ר, איהו להוי פרוונקא, ר”ל איהו יהיה השליח לעתיד לעשות שלום בעולם במהרה בימינו, והש”י יאר עינינו בתורתו”.

הנסיונות לפגיעה בייחוס, אומר ה”בני יששכר”, הן שהביאו את המגפה על מעשה זמרי, אותה מגפה שרבנו צדוק הכהן מגדיר כאנדרלמוסיא. נסיונות כאלה של פגיעה בייחוס מביאות איפוא אנדרלמוסיא לעולם…

והעולם עומד חסר אונים נוכח אותה אנדרלמוסיא השוטפת מחד והשורפת מאידך וההורגת טובים ורעים על ידי המגפה. והעולם כולו עומד חסר אונים נוכח המהומה הגדולה עד שלא מתאוששים מסוג אחד של פרענות מתבשרים על סוג חדש שלא הוכר עד היום.

השנה כשנאמר בראש השנה וביום הכפורים את תפילת “ונתנה תוקף” ונגיע לאותן מילים המזעזעות תמיד את הלבבות “מי במים ומי באש, מי במגפה ומי לא במגפה” תהיה למילים משמעות מיוחדת במינה.

וכשנאמר מיד אחר כך “ותשובה ותפילה וצדקה מעבירים את רוע הגזרה” אולי נשכיל לדעת את אשר לפנינו…

מי יתן…

[1] אגרת בת מחלת עליה דיבר קודם.

[2] שאמר משה לפנחס כשבא אליו ואמר לו למדתנו רבנו וכו’ אמר לו משה קריינא דאיגרתא איהו להוי פרוונקא כלומר מי שהקריא את האיגרת הוא יהיה שליח לקיים מה שכתוב בה.

[3] הכוונה לאיגרת בת מחלת שעליה דיבר ב”אגרא דכלה” לפני כן.