לפרשת תזריע – קדושת היילוד היהודי

ביום השמיני ימול בשר ערלתו. כאן המקור ההלכתי למצות ברית המילה, הגם שהמקור הרוחני הוא אברהם אבינו, וברית זו נקראת אכן בריתו של אברהם אבינו, גם בברכת הברית אנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו. אבל אנ מקיימים הלכות שמקורן בסיני ומקור מצוות ברית מילה אף הוא בסיני וכתוב הוא כאן בפרשתנו.

ביום השמיני – בשבוע שעבר, בפרשת חנוכת המשכן שמענו כי היום השמיני הוא היום שבו שרתה שכינה בישראל והוא גם היום בו נדב ואביהו הלכו צעד אחד יותר מידי = בקרבתם לפני ה’ וימותו. הם לא יצאו בשלום ויש לומר ולחזור  ולומר, שהסיבה שרק אצל רבי עקיבא נאמר ש”נכנס לפרדס בשלום ויצא בשלום” וחבריו שלא יצאו בשלום גם לא “נכנסו בשלום” היא, שרק מי שיוצא בשלום ויודע שעליו להמשיך בחיי היומיום ולהמשיך את הקדושה שבשמונה אל שבעת הממדים הטבעיים רק הוא מוגדר כ”נכנס בשלום” מי שלא “יצא בשלום” גם לא נכנס בשלום.

ביום השמיני מתקדשים ומושכים את הקדושה אל השבע – אל הטבע.

גם התינוק נימול ביום השמיני. ובתנחומא: “מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את ר’ עקיבא איזו מעשים נאים של הקב”ה או של ב”ו א”ל של ב”ו נאים א”ל טורנוסרופוס הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם א”ל ר”ע לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. א”ל למה אתם מולין א”ל אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני ולכך הקדמתי ואמרתי לך שמעשה בני אדם נאים משל הקב”ה הביא לו ר”ע שבלים וגלוסקאות א”ל אלו מעשה הקב”ה ואלו מעשה ידי אדם א”ל אין אלו נאים יותר מן השבלים א”ל טורנוסרופוס אם הוא חפץ במילה למה אינו יוצא הולד מהול ממעי אמו א”ל ר”ע ולמה שוררו יוצא עמו והוא תלוי בבטנו ואמו חותכו ומה שאתה אומר למה אינו יוצא מהול לפי שלא נתן הקב”ה את המצות לישראל אלא לצרף אותם בהם ולכך אמר דוד (תהלים יח) כל אמרת ה’ צרופה”

לימד רבי עקיבא כי הקב”ה רצה שאנו נשלים את הבריאה לפיכך לא עשה גלוסקאות והניח לנו לעשותן. ורצה שאנו נשלים את עצמנו לפיכך בראנו עם ערלה וציוונו להסירה, וכשם שמסירים את ערלת הבשר ביום השמיני כך יש להשלים ולהסיר את ערלת הלב במהלך החיים.

והנה האדם כשחטא נידון בעשרה ענשים. עשר פעולות נעשות מן החיטה ועד הלחם כמו שמונה המשנה בפרק כלל גדול במנותה את המלאכות האסורות בשבת, עשר פעולות המתקנות את הלחם. והרי הלחם הוא ה”מעמיד” את האדם ולפיכך נענש “בזעת אפך תאכל לחם” וביאור הדברים: האף הוא מקום החבור של הנשמה לגוף שנאמר “ויפח באפיו נשמת חיים” ואחר החטא נוצר נתק בחבור ועתה על האדם לעבוד וליצור את החבור ולתקן את כל עשר הבחינות שהתקלקלו.

לפיכך אחרי שהתינוק נימול בשמיני יש לו שני שלבים נוספות לעלות על מנת להגיע אל העשר. שני השלבים מתוארים במסילת ישרים לרמח”ל שמחלק את כלל מידות האדם לשתי דרגות, צדיק וחסיד (זהירות, זריזות ונקיות, הן מידותיו של הצדיק. ואילו פרישות טהרה חסידות ענוה יראת חטא וקדושה, הן מידותיו של החסיד) יחד יגיע אל העשר ואל השלמות המצופה ממנו