עומק רום ועומק תחת (מושגים מ”ספר יצירה” פרק א’)

על רקע התוכחה שבפרשת בחוקותי

הרב משה יהושע אהרונסון זצ”ל רבה של סאניק לפני המלחמה ובפתח תקווה ועמנואל אחרי בואו ארצה, עבר את שבעת מדורי הגהינום בפולין ובגרמניה. את מסעו החל בגטאות ובמחנה קונין והמשיך במשאיות המות וברכבות, באושביץ בבוכנוולד ושוחרר בטרזין-טרייזנשטאדט. הרב השאיר אחריו מאמרי הגות נפלאים ומכוננים.

באחד המאמרים[1] שואל הרב:

מדוע נאמר בפורים “תשועתם היתה לנצח”?

ועונה:

“תשובת דבר זה הוא בסוד יכולת ההתהפכות של כנסת ישראל ממצב למצב, כי דווקא כאשר תגיע כנסת ישראל למצב של “עומק-תחת” שאין תחתיו עומק, משם יתהפכו למצב של “עומק רום” שאין על גביו עומק”. גזירת המן, ממשיך הרב ואומר, היתה נקודת “עומק תחת” אליה הגיע עם ישראל, והיא שהצמיחה את נקודת הזינוק אל “עומק רום” לפיכך “תשועתם היתה לנצח” מעבר להגבלה, ומבעד למרחבי הזמן.

“במהדורה שטנית וחדשנית, אירע לעמנו בשנות השואה. החלטת ה”יודען ריין”, גזר הדין והכליה וה”פתרון הסופי” לבעיית היהודים היא שהצמיחה תשועת נצח לעמנו” (האמנם הצמיחה? ואנחנו טרם חזינו זאת…)

ומספר הרב: בימים טרופים בהם שבו אל הדרגשים העלובים אחרי יום עבודה מפרך ומתיש, מוכים ומושפלים עד עפר, היו רבים שנוסח דבורם היה, “אך תיפסק המלחמה ואשובה אל ביתי”. ביתו של כל אחד היה מושא חלומותיו זכרו את הבית בערגה ובאהבה שכן הוא ביטא עבורם את כל הקשור והשייך לאנושיות. במחנות ביטלו הנאצים כל צל של אנושיות, במעשי זוועה בלתי אנושיים שאינם ניתנים לתיאור הבית סימל את השפיות את התקווה לחזור אל הנורמליות”.

ואומר הרב: “ואני אמרתי לחברים “לא עוד בית, לא עוד גולה, אין לאן לחזור, הכל אבד ועלה בעשן. מחקו בית זה מתודעתכם. לא עוד חזרה אל העבר כי אם בבחינת ועם נברא יהללה י-ה  לידת עם מחודשת…

“פתרון סופי” בהכרח שיוליד “תשועת נצח” תשועת נצח אינה יכולה לחזור לבית הישן בעיירה השכוחה, תשועת נצח צריכה היא שתחבוק את ההויה שמעבר למקום”. עד כאן דברי הרב אהרונסון  זצ”ל

 שעבוד מצרים הוביל לקבלת התורה. חייב היה להיות כך, “בהוציאך את העם תעבדון את האלוקים על ההר הזה”. אי אפשר שעומק-תחת כמו יציאת מצרים, לא יוביל ל”עומק רום” דוגמת מעמד הר סיני.

“עומק העמקים” של אושביץ (שמי יודע אם לא לכך רמזו מילותיו של ה”אור החיים” שאמר שאמנם בזמן יציאת מצרים אי אפשר היה לתת לעם ליפול לשער החמישים דטומאה כי לא היתה להם אפשרות לצאת ממנו כי טרם קבלו תורה  לקראת סוף הגלות יפלו לשער החמישים ו…יוכלו לצאת ממנו וידם על העליונה כי יהיו כבר “בני תורה”, כלומר, כבר יהיו עם מקבלי התורה[2]) חייב היה גם הוא להוליד “עומק רום” שאין עמוק ממנו ושאין למעלה ממנו. ואם זה טרם קרה, עדיין לא מאוחר שזה יקרה.

מקבלים אנו תזכורות. מלחמת ששת הימים עשויה הייתה להיות הקטליזטור להביאנו לאותו “עומק רום”. ואכן היתה אוירה של התרוממות רוח. אך לא זכינו שתנוצל לשינוי של “תשועת נצח”. מלחמת יום הכפורים הייתה, כפי שאמרו “רעידת אדמה” האדמה המוצקה של “היכולות המיוחדות” כביכול, שפיתחו הישראלים, רעדה. והחל תהליך של התעוררות למשהו חדש, למשהו השואף ל”עומק רום” החלה ההתעוררות לתשובה. אבל התהליך לא בשל למהפכה של ממש, לא הגיע לפסגת “עומק הרום”.

בשמחת  תורה תשפ”ד רעדה האדמה שוב. כל מה שגרם לשאננותם של יושבי הארץ נמחץ. אותה אדמה מוצקה של הישענות על עצמת הצבא חכמת המנהיגים ותמיכת העולם, רעדה והרעידה את כל הלבבות השאננים.

רבים מאד מייחלים לחזור ליום שלפני. למחוק את האירוע מן התודעה. להמשיך ולהפטיר כדאתמול. אלה יפגינו כנגד אלה ואלה יקוננו מרה על אלה. הארץ תמשיך לדמם חלילה זעיר פה וזעיר שם ושדה התעופה יהיה מהפעילים בעולם. כל אחד חושב על “ביתו” שלפני כמו שאמרו אז: “רק תיפסק המלחמה ואשוב…” “אשוב” למה? למה שהיה קודם. לא שמישהו חושב ומרגיש שמה שהיה קודם היה אידיאלי. אך לזאת התרגלנו ויש לנו מין תחושת עצלות של “אל תיגע בי… תן לי להישאר במקום שאליו התרגלתי”.

אולי כדאי לחזור ולהשמיע בקול גדול את מה שאמר הרב אהרונסון לחבריו השבורים במחנה:

“לא עוד חזרה אל העבר כי אם בבחינת ועם נברא יהללה י-ה  לידת עם מחודשת… תשועת נצח אינה יכולה לחזור לבית הישן… תשועת נצח צריכה היא שתחבוק את ההויה שמעבר למקום”

אולי כדאי שנתייחס כולנו לאירועי שמחת תורה כאל “עומק תחת” כדי שנתחיל סוף סוף לפעול ל”עומק רום” כדי שהתשועה תהיה לנצח…

***

על מה אבדה הארץ? שלא ברכו בתורה תחילה…

מאי משמע?

כשהכל כתוב מראש וההזהרה ברורה והיד רשמה על הקיר באותיות קידוש לבנה. וכל ההבטחות המקדימות כתובות כה ברור בפרשת בחוקותי (ובפרשת כי תבוא), איך לא שמו לב?

• שלא ברכו בתורה תחילה.

אנשים יודעים את הכתוב, אך בעומק ליבם הם מתייחסים לכתוב כאל ספרות, או, במקרה הטוב, כאל דברי מוסר, או שלא מתייחסים כלל. קוראים, שומעים, והדברים עוברים על יד האוזן. הם לא התרגלו להתייחס לדברים כפי שיש להתייחס לתורת אלוקים. לו היו מברכים בתורה תחילה וגם מטים אוזן למה שיוצא מפיהם בעת הברכה, היו מקשיבים לנאמר: “אשר נתן לנו תורת אמת…” ומתוך כך היו מתיחסים לכתוב כאל תורת אלוקים והיו הדברים מתיישבים בלבם.

מן הסתם הם ידעו לדקלם את הנדרש. אולי גם אמרו יום יום את י”ג עיקרי האמונה, ואולי גם שרו אותם בניגון. אך לא חשבו שזה באמת… כי העובדה שמדובר ב”תורת אמת” לא קנתה שביתה בלבם.

כך קרה לחיאל בית האלי שבנה את יריחו ובניו מתו בזה אחר זה “באבירם בכורו ייסדה ובשגיב צעירו הציב דלתיה” בדיוק לפי מה שקילל יהושע בן נון – “כדבר ה’ אשר דיבר ביד יהושע בן נון” (מלכים א ט”ז ל”ד). חיאל רואה במות בניו. הוא זוכר את הפסוקים ביהושע, והוא לא מקשר… כי הוא קרא את ספר יהושע כספרות כדברי מוסר אך לא כדברי נביא אמת המדבר אליו ישירות…

גם לפני שקוראים את דבריו של הרב אהרונסון שהרחבנו אותם מעט ומשכנו אותם לזמננו יש “לברך בתורה תחילה”….

[1] (עלי מרורות עמ’ 268)

[2] אור החיים על פרשת שמות על המילים “וארד להצילו”.