חג הפסח – החפזון והפסיחה. מעבר לזמן ולמקום. ושאלת הידיעה והבחירה.

בטעם מצוות אכילת מצה אמרה תורה שהעובדה שלא הספיק בצקם להחמיץ היא שיצרה את מצות אכילת מצה. אוכלים מצות בערב זכר לאותה זריזות ומהירות שבעקבותיה לא הספיק בצקם להחמיץ ועקב כך אכלו מצות.

מאידך אומרים לבן הרשע “בעבור זה עשה ה’ לי בצאתי ממצרים” כלומר בעבור המצה, שידע שיצאו בחפזון ויאפו מצות, הוציאנו ממצרים.

מחד – יש לנו מצות בגלל צורת יציאת מצרים.

מאידך – זכינו ליציאת מצרים בזכות המצות.

והאמת היא שלפנינו מהדורה ברורה וחדה של ה”סתירה” המפורסמת שבין ידיעה לבחירה. מצד אחד הקב”ה יודע הכל ובכלל זה יודע הוא מה נבחר, ומאידך אנו אחראים למעשינו כי בידינו הדבר.

הוא הדין בנידוננו.

מחד – בעולם הבחירה שלנו קודם “לא הספיק בצקם להחמיץ” ואחר כך כתוצאה מזה נתחיבנו באכילת מצה בליל היציאה.

מאידך – הקב”ה ידע מראש שיאפו מצות ובעבורה הוציאנו ממצרים.

אחת הטעויות של עובדי העבודה זרה הייתה סביב סתירה זו שבין ידיעה לבחירה. הם לא יכלו להכיל שיש שני הפכים בנושא אחד[1].  וכיון שאם הקב”ה יודע הכל מראש לא נותרת בחירה. האמינו  שיש מחיצה מפרדת בין העולמות, והקב”ה עזב את הארץ ולא מתעניין בה כלל, ואינו יודע כלל ממה שנעשה בארץ. וממילא אין השגחה ורק בחירתו של האדם היא שמכתיבה את ההתרחשויות.

ויש שאמרו ההפך, שהקב”ה יודע הכל וממילא אין כל בחירה לאדם והתנהגותו מוכתבת מראש [2].

בא משה רבנו והודיע לפרעה כי ה’ אלקי העברים – הנמצאים מעבר הנהר האחר – נגלה אליו ומצווהו להוציא את בני ישראל ממצרים למען יעבדוהו במדבר – מה שסותר את יסוד אמונתו של פרעה, שאין כל קשר בין בני האדם החיים במשעולי הזמן. לבין הקב”ה הנמצא במרחבי הנצח וכולו מעבר לזמן.

וז”ל הרמב”ם פרק ה’ מהלכות תשובה הל’ ה’:

“שמא תאמר והלא הקב”ה יודע כל מה שיהיה, וקודם שיהיה ידע שזה יהיה צדיק או רשע, או לא ידע. אם ידע שהוא יהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק. ואם תאמר שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא ידע הדבר על בוריו. דע שתשובת שאלה זו ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים וכמה עיקרים גדולים והררים רמים תלויים בה. אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר. כבר בארנו בפ’ שני מהלכות יסודי התורה, שהקב”ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים. אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד. ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו. וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא. הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי. וכיון שכן הוא, אין בנו כח לידע היאך ידע הקב”ה כל הברואים והמעשים, אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב”ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך. ולא מפני קבלת הדת בלבד נודע דבר זה אלא בראיות ברורות מדברי החכמה. ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע וזה הוא העיקר שכל דברי הנבואה תלויין בו”.

וכתב רבנו צדוק הכהן: “ואמנם איך יתאחד זה עם השגת היחוד האמיתי, הוא דבר עמוק מאוד להבינו, וכל מה שיגעו חכמי הדורות להסביר ענין הידיעה והבחירה, לא יועיל למשיגי יחוד האמיתי שאין עוד מלבדו ממש. ובזוהר חדש בסוף הספר, (דפוס זולצבאך דף קמ”א ע”ב) ובספר ארבע מאות שקל כסף (דף צ”א סוף ע”ג) בשם זוהר, וספר הקנה, ושאר ספרים קדושים כתבו דהידיעה והבחירה הם בשתי מקומות, במקום שיש ידיעה אין בחירה, ובמקום שיש בחירה אין ידיעה. ואלו הדברים להשיג על האמת דרך צפייה איך שניהם אמת, ואין זה סותר ליחוד האמיתי, הוא דבר עמוק מאוד”. (ספר הזכרונות לרבנו צדוק הכהן מצוה ג’).

דברים שאין השכל יכול להכילם, ניתן לדעתם רק “דרך צפיה” במראה הנבואה. וכמובן – בקבלה זכה וברורה מן הנביאים. (מעין “בא הרוג ברגליו” שגם אם כל הראיות מוכיחות שהוא לא חי אם הוא בא ברגליו, אף שלא מובן כלל כיצד הדבר ייתכן, יודעים שהוא חי הוא הדין כש”בא החי ברגליו”. ודי לחכימא ברמיזא).

במהלך יציאת מצרים שבשיא התהליך, בקריעת ים סוף, ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי. השיגו את האמת הזו “דרך צפיה” וממילא ידעו שיש ידיעה ויש בחירה ואין לנו בזה השגה אך שני היסודות האלה קיימים בו זמנית זה עם זה וזה בצד זה.

ובאמת שני יסודות ממלאים את חללו של  פסח מצרים. חיפזון ופסיחה. החיפזון מראה שהיו מעבר לזמ,ן והפסיחה – מעבר לחלל ולמרחב.

כשנמצאים מעבר לחלל ולמרחב ומעבר לזמן, הידיעה והבחירה נפגשים ואינם סותרים, כי מה שמבחינתנו יתרחש בעתיד מתרחש שם בזמן אמת והידיעה היא אפוא בזמן הבחירה ואין כל סתירה כי היודע את הבחירה בזמן הבחירה אין הידיעה סותרת מאומה.

ואולי לכן נבחר ענין עמוק זה כתשובה לבן הרשע.

הבן הרשע שאל: “מה העבודה הזאת לכם“. אומר הוא: הרי כל סיפור המצה מקורו בהתרחשות שאירעה שם כתוצאה מאילוץ, הם נאלצו למהר, ולכן לא הספיק בציקם להחמץ ויצאו להם מצות במקום לחם חמץ. מה זה נוגע אלינו שזמנינו בידינו? התשובה שעונים לו שההפך הוא הנכון לא בגלל הזריזות אנו חוגגים אלא בגלל שהקב”ה שידע מראש את דבר הזריזות ואפית המצות ציוונו כך, וממילא אין הפסח שלנו קשור רק למה שהתרחש אצל העם אלא בו זמנית קשור הוא לעולם הידיעה של הקב”ה שכן כאמור – אז נפגשות העולמות עולם הידיעה עם עולם הבחירה וראתה זאת אפילו השפחה בהיותה על הים.

אלא שהרשע ששקוע במציאות החומרית, שם הזמן והמקום נראים כמציאות מוחלטת ומוכרחת. אינו יכול להבין זאת, והוא שאומרים “אף אתה הקהה את שיניו”. כידוע, רבי עקיבא אמר: “כשהייתי עם הארץ אמרתי מי יתן לי תלמיד חכם ואשכנו כחמור”. אמרו לו: אמור ככלב? אמר להם שכלב לא שובר עצם וחמור שובר עצם. חמור מבטא את החומר והחומר הוא המתנגד לעצמותו של תלמיד החכם. וזהו שאומרים שיש להקהות את שיני הרשע. להוציאו ממסגר החומר לבל ינסה לנשוך כחמור.

[1] בשורש טעותם של עובדי העבודה הזרה עומדת מידת הגאוה, הם לא יכלו להכיר בכך שהשגתם מוגבלת.

[2] עי’ דעת תבונות אות ל”ו חמשת הטעויות של עובדי העבודה הזרה, “הדעת השלילית” (מהדורת הרב פרידלנדר עמ’ י”ד).