שמע ישראל – מעמד חידוש הברית בין ישראל לקב”ה

אלו היו מקצת מן התחושות שחשתי עת העינים היו עצומות יחד עם עיניהם של מאות אלפי בני ישראל אנשים נשים וטף, ושאגת “שמע ישראל” הבקיעה ארץ ושמים. חשבתי בלבי: הנה איש לא מצליח לעצור את המנגינה הזאת – מנגינה שאיש לא יצליח למחוק ולו משהו ממכלול משמעויותיה. נראה היה כאילו נשמותיהם של מקדשי שם שמים מכל הדורות מחייכות אלינו מלמעלה.

איש אינו חולק שנושא הגיוס הוא הנושא הטעון ביותר במרקם היחסים העדין שבין המגזרים השונים בחברה הישראלית. הנושא כולל אמוציות רבות שאין צורך לפרטם. מצפים היינו שההרגשות במעמד שנועד לכאורה למחות נגד מה שמכונה “רדיפות הדת” ומה שמכונה “גזירת הגיוס” תהינה הרגשות של זעם של שנאה של תסכול, זעם נגד השלטון ושותפיו, שנאה כנגד אלה התוקעים סכין בגבינו ותסכול על כי קצרה יד נציגינו מהושיע…

והנה דבר מכל זה לא היה. ההרגשות היו אחרות לגמרי. בראש ובראשונה היתה אוירת חרדת הדין מעין יום הכפורים בשעת נעילה. בצד זה היה כאב עצור, כאב על אחים תועים, כאב על שהגענו לכך,  והתבוננות פנימית ששואלת – על מה ולמה. הורגשה גם, קשה להאמין, שמחה עצומה שמחה שמתחת לפני השטח, שמחה אמתית, שמחה על שזכינו להיות יחד זה בצד זה, זה עם זה, מאוגדים ומאוחדים סביב שלמותה של תורה ולימודה. אבל מעל הכל, היה שם פרץ עצום של אהבה, אהבת איש לרעהו אהבת עידה לחברתה אהבת ישראל אמתית. ראית אנשים נדחפים זה על זה וטופחים בו זמנית זה על כתפו של זה, בלי שהכירו כלל איש את רעהו. עבר לידינו צלם גלוי ראש שפילס את דרכו וגם עליו הורעפה האהבה, מין אחוות רעים כזו שהתפרצה מעומק פנימי של כוחות הנפש, אהבה לכל יהודי מכל עדה חובש כל סוג של כובע או כיפה… (כן, גם חובשי כפות סרוגות הוכללו) כאילו הצטברה האהבה והלכה במשך שנים וחפשה אפיקים לפורקן, ועתה התגעשה ויצאה, מים רבים לא יכלו לכבות את אהבת ישראל שהיתה שם.

והיתה גם גאוה. גאוה טהורה מין גאוות יחידה. גאים להשתייך לעם הזה, למעמד הזה, ולזכות ולהצהיר מחדש “נעשה ונשמע”.

גם איזכור ענין ה”גיוס” ושאר דברים שכמעט נשכחו, גם השלטים הרבים שעסקו בנושא, שנראה כאילו אינו קשור כלל למהות הפנימית של העצרת, לא הצליחו להעכיר את האוירה.

כיצד ניתן להסביר את הפלא הזה. צבור מתכנס לכאורה כדי לכעוס, וסופו שיוצא מתעלה לרמות רוחניות של שמחה ואהבה?

האמת שמי ששמע מה שרבותינו אמרו כל הזמן, והאזין היטב לדברים, מבין את התופעה. לא “גזירת הגיוס” הוציאה את האנשים לרחובות. מבחינת ה”גזירה” די היה שגדולי התורה יודיעו: “לא” ובזה תם הענין ואיש אינו מתגייס. והרי כל בר דעת מבין שזה מה שיקרה בפועל, וגם מחוללי החוק מודים בכך כמעט בפה מלא.

הסיבה שיצאו המוני בית ישראל לרחוב היתה אחרת לגמרי. כדי לרצות את היריבים הפוליטיים הסכימו להצהיר כי לומדי תורה יוגדרו בתנאים מסוימים כעברינים ויוכלו למצוא עצמם – תיאורתית לחלוטין – בכלא. כשלמעשה איש לא מתכונן להוציא זאת לפועל. וזה מה שמרגיעים אותנו כל הזמן – הרי לא מתכוונים ברצינות…

ואולם אנו איננו מפחדים לא מעונשים ולא מכלא, כמו שלא פחדו יהודים לאורך ההיסטוריה מדברים חמורים הרבה יותר. אבל כשמדינת ישראל הנחשבת בעולם כמיצגת את העם היהודי (שכך היא מציגה עצמה מול כל מקרופון רענן) מצהירה כי לימוד תורה בתנאים מסוימים יחשב כפשע. זו מרידה במלכות שמים, ועל זאת אי אפשר לעבור בשתיקה. מה גם שבהיותנו אזרחי המדינה מדברת היא גם בשמנו, ולכן היתה חובה להודיע קבל עולם שאין לנו חלק בהצהרות אלה ואנו מצהירים את ההפך הגמור.

זאת ועוד בזמן האחרון הזכירו כמה פוליטיקאים בעלי השפעה כי המדינה היא הריבון ולא ההלכה. וכאן נשמעה קריאה ברורה כי אנו נלך אך ורק על פי תורה והלכה לפי הנחיות רבותינו ואת חוקי המדינה נשמור כל עוד שאינם סותרים את ההלכה.

כיון שכך, לא היה מקום לכעס אלא לכאב, כאב על שכך עלה בימינו, ובצד הכאב גאתה השמחה וההתרגשות – אשרינו, מה טוב חלקינו, שהזדמנה לידינו הזכות להיות במעמד בו מחדשים את הברית הנושנה בין ישראל לאביהם שבשמים בבחינת “לכו ונלכה הגלגל ונחדש שם המלוכה”.

המוני בית ישראל התכנסו “זה אומר לה’ אני וזה יקרא בשם יעקב, וזה יכתב ידו לה’ ובשם ישראל יכנה” (ישעיהו מ”ד). שמחים אנו שכך עלה בדורינו, אשרינו שזכינו להיות בין העומדים לפני ה’.

ובשולי הדברים: לבי לבי על אותם אנשים דתיים שנמנעו מלהגיע כיון שהוציאו דיבתנו רעה. אמרו להם שזו הפגנה של שנאה, שזו הפגנה נגד המדינה וכו’, היו אף שהרחיקו לכת והזהירו את הרבנים כי נשקפת להם סכנה פיסית ממש… וחבל עד מאד. שהרי היה זה מפגן האהבה הגדול בהיסטוריה, אהבת ישראל אהבת התורה ואהבת הקב”ה, משלו בכיפה. גם מימי שטנה רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

ואילו ביחס למדינה הייתה זו תפילה לשלום המדינה שכן אין למדינה זכות קיום אם לומדי תורה אינם מוצאים את מקומם בה ועל כך כל אדם שומר מצוות חייב היה לעמוד ולהתריע.

ונסיים ברוח תחילת הדברים: הרב חמ”ד וייסמנדל זצ”ל איבד את חמשת ילדיו באושוויץ. אחר המלחמה הקים משפחה חדשה ונולדו לו חמשה ילדים בברית בנו החמישי אמר: “אנו אומרים ‘נקדש את שמך בעולם כשם שמקדישים אותו בשמי מרום’ מתפלל אני שחמשת ילדי אלה החיים כאן בעולם, שנולדו אחרי החרבן, יקדשו את שמו של ה’ בעולם, כשם שאחיהם שמתו על קידוש ה’ מקדשים אותו בשמי מרום”. גם אנו מתפללים שכשם שמקדשי שם שמים בכל הדורות קידשוהו באמירת “שמע ישראל” במותם, כך זכינו לקדשו בקבלת עול מלכות שמים בחיים חיותינו, כאיש אחד בלב אחד. ותפילה עמוקה בלבנו שנזכה ליישם זאת בחיי היומיום שלנו.