ליום השואה.

ההבנה כי תשובה לשאלה מה גרם לשואה, וכיצד אסון כה גדול יכול היה להציף את המוני בית ישראל, היא מעבר להשגת בן אנוש, וכי ידיעה מוסמכת בענין זה רחוקה היא מאתנו, הופכת יותר ויותר לנחלת רבים. לכל היותר יכולים אנו להצביע על סבות אפשריות, ובכלל, רבים מבינים כי התקרבות להבנת-מה של התהליכים האלוקיים שהביאו לחרבן הנורא הזה, תלויה ביכולת הלומד להסתכל במבט רחב מאד על פני ההסטוריה כולה ודרך העולמות כולם.

אף על פי כן עדין יש כאלה המשתעשעים בדמיונות ומנסים לגייס את החורבן לעניינים הנראים לעין המתבונן, (ולא יפה לומר זאת) כעניינים פוליטיים השנויים במחלוקת.

מבית מדרשה של הציונות הדתית יצאה לפני עשרות שנים התרסה, כאילו החרבן בא כעונש על שלא שתפו פעולה עם התנועה הציונית וסרבו לתמוך בקריאה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. כפי שנוסחה בימים ההם. לתומי חשבתי כי דעה זו, הנשמעת כמתריסה וחצופה, בהיותה האשמה גסה ביותר, כלפי גדולי ישראל הרבים מספור שהתנגדו לתנועה הציונית, דוגמת החפץ חיים, ור’ חיים עוזר, ור’ חיים בריסקער, והרבי מגור והרבי מבעלז ור’ מאיר שפירא מלובלין וכל מי שהיה תחת דגלה של אגודת ישראל ההיסטורית, מחרדי גרמניה בראשות הרב שלמה זלמן ברויאר,  ועד גדולי פולין הונגריה וליטא, בנוסף לאלה שהתנגדו גם לאגודת ישראל כרבי מסטמר והרבי ממונקאטש וסיעתם, עברה מן העולם. מתברר שעדיין יש כאלה הדוגלים בה.

דעה זו מתעלמת לחלוטין מהעובדה שלא היתה כל אפשרות לעלות לארץ וכל האפשרויות מוצו על ידי חרדים ולא חרדים כאחד. ובכלל, העליות הגדולות לארץ ישראל היו עליות חרדיות שלא במסגרת התנועה הציונית, אך למה לתת לעובדות לקלקל את התאוריה?

זאת ועוד מוזר לשמוע מאנשים דתיים, שה”עוון” של אי שיתוף פעולה עם התנועה הציונית הוא שגרם לחרבן, ולא תופעות חמורות אחרות. כאילו שהיה צריך לחפש מתחת לאדמה עוונות בדור ההוא.

כנראה שזה שסמוך ונראה לחרבן הציפה את עם ישראל חילוניות מליטנטית שסחפה המונית  המונים – אינו כה חמור.

זה שהתנועה הקומוניסטית שבתה לב צעירים יהודים רבים ואף הוקמו תנועות כמו היבסקציה שלחמו נגד יהודים שומרי מצוות עד כדי שילוחם לסיביר והלשנות עליהם – אינו כה חמור.

זה שהמונים המונים התבוללו בלא כל נקיפות מצפון ונישואי התערובת באירופה צברו שיאים חדשים מידי חודש בחודשו – זה אינו כה חמור

זה שיהודים רבים בגדו והתנצרו כדי לזכות לטובות הנאה שמנעו מהיהודים (בבודפשט בלבד התנצרו בינואר 1933 קרוב ל-3000 יהודים) – אינו כה חמור.

תיאטרונים יהודים המציגים הצגות של אביזריהו דג”ע הלועגים לתורה ולחז”ל ולכל הקדוש – אינו כה חמור
התנועות הרפורמיות שפשו ברחבי אירופה – אינן כה חמורות

על כל אלה לא רק שלדעתם לא יכולה לבוא שואה, אלא שכאשר מאן דהו יעיז לרמוז כי יתכן שהשואה היתה תגובה לתופעות אלו – ידונו אותו ברותחים. וקולם של אותם אנשים עצמם אינו רועד בשעה שהם מאשימים את גדולי ישראל שהתנגדו לתנועה הציונית בגרמת השואה…

יאמרו: שה”עוון” של אי תמיכה בתנועה הציונית ופעילותה למען ההתישבות בארץ ישראל הינו עוון אחר – עוון לאומי. הרי בכך גופא קובעים הם ששאר התופעות שמנינו לעיל שהן מקצת מהבעיות הרוחניות שהיו מנת חלקה של יהדות העולם ערב השואה, אינן בעיות לאומיות, וכי תנועות המחללות שבת אינן בעיה לאומית? וכי מערכות התנהגות בנושאי צניעות (וד”ל) אינן מהוות בעיה לאומית?

יאמרו: אבל יש כאן פגיעה בארץ ישראל, וארץ ישראל תובעת כבודה! והרי על זה עצמו יתקים וכוח מה פוגע יותר בארץ ישראל, התישבות תוך ניתוץ המסורת, והתישבות בארץ ישראל בלי חיי תורה, או התנגדות לתנועה הרואה בעם ישראל עם ככל העמים ובארץ ישראל “בית לאומי” ותו לא. האם תנועה הדוגלת בהקמת מדינת ה’ בארץ ישראל כלשונו של ד”ר יצחק ברויאר (שהוגדר כהוגה הדעות של אגודת ישראל) תיחשב בעיני יהודים שומרי תורה ומצוות כתנועה הפוגעת בארץ ישראל? אתמהה.

ואמנם מצטטים הם את דבריו של הרב טייכטל בספרו “אם הבנים שמחה” שתחת חמת המציק נוכח החרבן המתרחש מול עיניו האשים את המנהיגות החרדית בהאשמות אלו, עלינו לזכור כי בין גדולי ישראל לא שמענו איש שחזר בו נוכח האירועים הקשים, לא מבין אלה ששרדו ולא מבין אלה שנרצחו, הרב טייכטל הי”ד היה רב חשוב בקהילה קטנה בסלובקיה, אך מעולם לא נחשב כאחד ממנהיגי היהדות ספריו בהלכה – משנה שכיר נחשבים כספרים חשובים, ואולם רבים היו הרבנים בדרגתו, והצגת משנתו בנושא כאוב זה, דברים שנאמרו בכאבו בשעת החרבן, כחזות הכל והעמדתם מול דעתם של כל גדולי סלובקיה והונגריה ופולין שלא חזרו בהם כמלוא הנימה יש בה משום הטעיה וסילוף העובדות. במיוחד לאור העובדה שרבו של הרב טייכטל לפני המלחמה (הרבי מסטמר שהרב טייכטל היה מחסידיו) לא חזר בו מדעתו אותה הביע אחרי המלחמה במאמר שלש שבועות כי השואה באה בגלל שהפרו את השבועות… אין זה נאה לצטט דברי התלמיד ולהתעלם מדברי הרב, שללא ספק נחשב כאחד ממנהיגי היהדות החרדית, וזאת בנוסף לדעתם של כל הגדולים האחרים שחלקם הקטן מוזכר לעיל.

וכך כותב הרב דסלר במכתב מאליהו חלק א’ עמ’ 75 “מכתב בענין אמונת חכמים”: (בהערה מסביר העורך את הרקע למכתב דלהלן ואומר: “השואל הושפע מאותם, שטענו שאם אך היו כל בני אירופה עולים לארץ ישראל לפני המלחמה היו ניצולים וזקפו את זה על חשבון גדולי הדור”)

“מתוך דברי כבודו אני רואה שסובר, כי כל גדולי ישראל אשר מעשיהם היו לשם שמים וגאוניה שכל ואדירי הצדקות גם יחד, אשר בלי ספר בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה’ ניצב בעדת א-ל, כמו בדור העבר החפץ חיים ז”ל והג’ ר’ חיים עוזר ז”ל, והג’ ר’ חיים בריסקער ז”ל והג’ ר’ ברוך בר ז”ל ועוד ועוד אשר קטנם גדולה מהשגתנו… כולם יטעו טעות גמורה – ח”ו לא תהא כזאת בישראל. אסור לשמעו דברים כאלה וכל שכן לאמרם. אם לא שהבנתי אשר שמע מאחרים, הנקראים בני תורה ומבעטים ברבותיהם ומחללים ה’ דברים כאלה כי אז לא הייתי משיב לו כלום, אך ביודעי כי לבבו ישר, אלא שמבחוץ הגיעו לו מליצות כאלה, אל כן בצירוף גודל ידידותנו אמרתי אשים לילה ויום ואשיב לו דברים ברורים”

ועיין שם בהמשך המכתב עובר הרב דסלר לדבר על נס פורים באריכות ומסביר כיצד כל מה שאמר מרדכי היה ההפך מהשכל ורק אמונת העם כי מרדכי יודע את אשר נעשה והקפדתם למלא אחרי הוראותיו הגם שהשכל אמר הפוך היא שהצילתם.

אנו, כפי שאמרנו בפתח המאמר, לא נעסוק בשאלה מי אשם בשואה ואיזה עוון גרם לה, אלא נשתדל לתקן דרכינו ולהבין את הנהגת האלוקים של הסתר פנים כמיטב יכולתנו בלא להפנות אצבע מאשימה כלפי איש, הרוצה להיכנס להאשמות יוכל לכל היותר לצטט דעת גדולים בעניין, אבל אם לא ירצה להיות מואשם בסילוף ובציטוטים סלקטביים יהיה עליו לצטט את דברי כל גדולי ישראל ולא רק את “אם הבנים שמחה” שאיש מגדולי ישראל לא התפעל מהאשמותיו ואיש לא חזר בו מדעתו עקב דבריו.