לפרשת קדושים – לא תיקום ולא תיטור לבני עמך

“לא תקם ולא תטר את בני עמך” (י”ט י”ח)

לכאורה, ברור כי נקמה מידה רעה היא. כה רעה, שהתורה, שלא אסרה באסור מפורש מידות רעות רבות   אחרות, עם כל הרע שבהן, טרחה לאסור נקמה.

מאידך משבחים אנו את הקב”ה ומפארים אותו בכך שהוא קנא ונוקם “אל נקמות ה'”, “ונקם ישיב לצריו”. מדוע איפוא אין דין של “הוה דומה לו” במידה זו, מדוע אין אנו מצווים להידמות   לבורא גם במידה זו?

וניתן לומר שרק במידות החסד ניתן לצוות להידמות לקב”ה, ולא במידת דינו וקנאתו. הכלל הוא ש”אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם תחילה”, וכן “לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצוות שלא  לשמן שמתוך שלא לשמן יבוא לכלל לשמן” ואמר רבנו צדוק הכהן, שבכלל זה נאמר כי “לעולם” יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, שאי אפשר להגיע לתכלית ה”לשמה” בלי לעבור תחילה במשעולי ה”שלא לשמה”. עקרונות אלה ניתן ליישם רק במידת החסד אך לא במידת הדין. וכי מה נאמר: לעולם יהרוג אדם ברשעים שלא לשמן שמתוך שלא לשמן יבוא לשמן? והרי ברגע שאין הוא דן את הרשעים בתכלית ה”לשמה” הוא רוצח, ברגע שהוא מקנא מתוך מדות רעות, ולא מקנאת ה’ טהורה ואמיתית, שלא לדבר על סכנת ההגזמה, שלא יצליח למדוד את ה”מידה כנגד מידה” במדויק, הרי יהיה רוצח. במידת הדין ונמה המינון המדויק והטהור הוא נשמת הדבר, ולכן, “קנאים פוגעים בו” היא “הלכה ואין מורין כן”. שכן, כיצד ניתן להורות אם אין דרך להגיע לקיום נכון ומדויק של הדברים. הרי אם לא מקים בשלמות – לא רק שלא מקיים בכלל, אלא גם משיג את ההפך הגמור, ואין דרך לקיים בשלמות אם לא מתחילים תחילה ללא אותה שלמות, לכן רק הקב”ה יכול לדון, ורק הוא יכול לנקום. ואולי לכן סומכת התורה לאיסור הנקימה והנטירה את הפסוק המפורסם של “ואהבת לרעך כמוך” כשיראה האדם כמה קשה לאהוב את חברו באותה מידה בדיוק כמו את עצמו יבין מדוע אינו יכול לדון את חברו בלי חשש שמא יסטה מקו הדין המדויק.

זאת ועוד, אם אדם יחליט לנקום, עלול הוא למצוא עצמו נוקם בחמת זעם על דברים שבמבט אמיתי הינם דברים פעוטי ערך יחסית. וכך כותב הכלי יקר: “על כל המאורעות שבגופות, לא רצה ה’ שיבקש האדם נקמה עליהם. משל למה”ד לתינוק המשחק ועושה מעשה נערות באיזו בנין או איזו ד”א ובא איזו אדם וקלקל כל מעשיו אשר בנה ואשר נטע הילד והילד צועק לפני אביו צעקה גדולה ומרה על זה ואילו היה אביו משגיח בו ועושה רצונו היה הורג לזה האדם, אמנם אביו אינו משגיח בקולו כלל כי אף אם הקטן כפי מיעוט שכלו הוא חושב שזה הגדיל לעשות לו רעה גדולה, מ”מ האב רואה בשכלו שאין הדבר כן ושכל מעשה הבן היו הבלים מעשה תעתועים ואינן כדאי שבעבורם יהיה לזה כאויב ומתנקם כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום. כך הוא הענין בין אבינו שבשמים לברואיו אשר לפי מיעוט השגתם במושכלות הם חושבים כי כל עניני העה”ז יש בהם צד מעלה ושלימות והנוגע בכבודם או בגופם או בממונם נראה להם כי הגדיל לעשות עמהם רעה וצועקים לאביהם שבשמים שינקם נקמתם, אבל לפעמים אין הקב”ה משגיח בקול זעקתם כשאין ברעה זו תערובות דבר הנוגע בנשמתו של אדם כי בעיני השי”ת כל העניינים אשר בני אדם מסגלים בהם בעוה”ז דומין ממש לצחוק ושחוק אשר עשה לו הילד שהזכרנו, על כן אין הקב”ה משגיח בהם זולת בזמן שע”י מאורעות שבגופות יגיע לו ביטול תורה ומצוה אז הנקמה נקמת ה'” עד כאן לשון הכלי יקר.

– רק הקב”ה יודע אל נכון על מה כדאי לנקום.

למדנו אפוא שעצם ענין הנקמה אינו דבר רע, וההיגיון אומר כן, שהרי התשוקה לנקמה היא כל כך טבעית ויסודית בתשתית כוחות הנפש שאין להניח שהיא מידה שלילית ביסודה, אלא שאין הדבר יכול להיות מסור בידינו מחשש שמא ננקום במקום שאין מן הראוי לעשות כן או שמא לא נדייק, ונזיק במקום לתקן, ואולי לכן הזהירה התורה, שלא כבמידות מגונות, “לא תיקום ולא תיטור”, כיון שאין מדובר במידה רעה היינו חושבים שמותר לנו להשתמש בה, ואולי אף מצווים אנו על כך, הזהירה התורה לבל ניטול את החוק לידינו.

אחרי החרבן הגדול התעוררה תשוקה אדירה לנקמה, היו קבוצות שחיפשו אחרי פושעים נאצים וחיסלו איתם את החשבון. אחרים רדפו אחריהם על מנת להביאם לדין. דוגמת הזוג קלארספלד, שמעון ויזנטל וטוביה פרידמן. היו גם תוכניות גרנדיוזיות של נקמה וירטואוזית דוגמת תוכניתו של אבא קובנר להרעיל ששה מליון גרמנים…

היום כולם הגיעו להכרה שלא זו הדרך, וכי אם נהרוג גרמנים, ולו גם כאלה מהדור ההוא, יהיה בכך משום כפרה או פיצוי על ילד יהודי אחד שנרצח או עונה? האם נשמח בשמחת הנקמה? היביא הדבר שקט לנפש הסוערת בכאב על אבדן הטובים שבעמינו?

הנקמה שאנו ודאי מצווים עליה היא להפר עצתם להראות להם כי נכשלו בתוכניותיהם. יהודים שהקימו משפחות אחרי החרבן, ובמיוחד אלה שכבר לא היו צעירים והקימו משפחות מחדש אחרי שמשפחתם נרצחה – נקמו. כשליהודים אלה נולדו ילדים ונכדים – זו נקמה אמתית ובודאי מותרת, ולאור העובדה שהשטן הנאצי לא לחם נגד הגזע היהודי בלבד אלא נגד רוחו ותורתו, הרי כשאותם ילדים ונכדים הולכים באותה דרך שהייתה לצנינים בעיניהם ובעטיה אמרו “לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד” – זו נקמה אמתית.

אני חש בנקמה זו כל אימת שזוכה אני להוביל קבוצות של יהודים (שומרי מצוות ושאינם) במשעולי הזוועה, ולראות כיצד מתחזקת זהותם היהודית, כשיהודים שלא חונכו על ברכי הדת מתעוררים ומקבלים על עצמם לבל יינשאו בנישואי תערובת, וחלקם גם מתחילים לשמור מצוות, ויהודים שחונכו על ברכי הדת מתחזקים בתורה וביראת שמים – שם במקומות הנוראים ההם, זו נקמה בגויים.