לא יהיה זה מאמר הספד רגיל. אלא מכתב סיכום ופרידה בנימה אישית ביותר.
לא זכיתי ללמוד בישיבת עטרת ישראל למרות שהייתי אמור להיות בין קבוצת המייסדים (כפי שיבואר להלן) אך הייתי קרוב לגאון ר’ ברוך (גאון באמת, בהרבה תחומים, כדלהלן) ולדמותו בכמה וכמה תחומים.
בראש ובראשונה שמעתי מפיו שיעור יומי בישיבת חברון, בתקופה בה כיהן בישיבה כר”מ, עוד בטרם נוסדה ישיבת עטרת ישראל.
עם הגיעי לישיבת חברון הישר לשיעור ב’, נכנסתי לשיעורו היומי. השיעורים היו יפים, בהירים, מחדדים את המחשבה, אך מעבר לזה – מחנכים. הוא חינך אותנו, בחורים צעירים שרק החלו צעדיהם הראשונים בעולם הלמדנות, איך לגשת לסוגיא, איך לגשת למהלך בנושא בסוגיא, וגם איך להתיחס לגדולי עולם שכתבו על הסוגיא.
אסתפק בשתי דוגמאות.
השיעורים בהם אמר “מהלכים” היו כידוע מלאכת מחשבת. הדרך בה נאמרו תוך בנית היסודות שלב אחרי שלב בשילוב השומעים, סחפו את כולנו לעין הסערה. בעלי התוספות אמרו שירה, ורש”י ישב ממש לפנינו. והוא, הפשטן לכאורה, היה מתגלה כמעמיק שאין כמוהו… אך לפעמים אמר את השיעור בלא להגיד “מהלך”. במקרים אלה, החל לקרוא את הגמרא… והיה זה שיעור מאלף. הוא ידע לקרוא!!! בפעם הראשונה בחיי הבחנתי שדף הגמרא בנוי ממילה ועוד מילה. וכל מילה אומרת שירה! כמעט ולא צריך לפרש הפירוש, הכל, כולל עומק נפלא, עולה מאליו. עוד ראינו באיזו חיבה החזיק את הספר, ובעינים בורקות מאהבה קרא את הכתוב “אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו”
באחד השיעורים אמר אחד הבחורים סברא (אם היתה זו שאלה או תשובה או רעיון – אינני זוכר). הרב הראה לו באותות ובמופתים בקולות ובברקים עד כמה החשיבה שהביאה לידי סברא זו עקומה. הרב המשיך בשיעור כאילו מאומה לא היה. השיעור התקיים בחדר אוצר הספרים של הישיבה שבשכונת גאולה. (היה זה טרם עברנו לגבעת מרדכי) הקירות היו מכוסים ספרים. הבחור הלך לאט לאט לאורך הקיר, עד שהוציא רשב”א דיפדף ומצא את שחיפש. חזר והראה לרב שאת הסברא שאמר אומר הרשב”א!! דממה היתה בחדר. כולנו חשבנו שיתכרכמו פניו, שיופתע, שיתנצל… דבר מכל זה לא קרה.
הרב בחיוך זוהר קרא: עכשיו אתה אומר טוב!!! הרשב”א אומר את הסברא שאמרת. והמשיך והסביר: כשאתה אומר את הסברא מלבך וממוחך סימן שאתה חושב עקום. אבל הרשב”א שאמר את הסברא מתוך ידיעת כל הש”ס כולו – הוא יודע שאפשר לומר כזאת סברא.
מתוך מהירות התגובה והבעות הפנים היה ברור שהוא לא הופתע וכי הכיר את הרשב”א גם קודם.
בכל האירוע הזה הוא החדיר בנו יסוד: לא כל מה שאומרים הראשונים אנו חייבים לומר שאנו מבינים. מאידך כל מה שאומרים הראשונים לא רק שזו אמת, לא רק שאנו מקבלים זאת כאמת, אלא עלינו להניח שזו סברא ישרה אלא שרק מי שיודע את כל התורה כולה כמו הרשב”א יכול להגיע אליה ולאומרה.
האם הצליח בחינוכו? עובדה היא שעד היום כחמישים שנה אחרי אותו אירוע עומד הרשב”א ור’ ברוך אתו מול עיני. הדברים חדרו עמוק לנבכי הנפש ואינם ניתנים למחיקה מן הזכרון כמו הרבה מאד נקודות אור נוספות שהפכו לנכסי צאן ברזל בקרב התלמידים. (אגב, אותו בחור, גבור המעשה, היה ברבות הימים לראש ישיבה חשוב).
אחד הכשרונות המיוחדים של הרב היתה היכולת יוצאת הדופן שלו ליצור אוירה. באלול הורגש אלול… בשבת – שבת קודש, ובשיעור – אוירת הייחוד של השומעים, שהם גדודו של מלך.
בלילות השבת (עוד בשכונת גאולה) של חודש אלול, טובי הבחורים היו עושים דרכם לרח’ הושע פינת רח’ הישיבה, שם היה ביתו, והיו מצטופפים בבית הקטן. והושלכו בבת אחת לתוך אוירה. אוירה של אלול ואוירה של שבת ואוירה של שבת-של-אלול וכך ישבו עד השעות המאוחרות ושמעו שיעור ודיון ושיחה עם סיפור מתאים. ושירה נפלאה.
כשעברה הישיבה לגבעת מרדכי החל הרב לרקום את חלומו לפתוח ישיבה לפי רוחו, למדנות בשילוב אוירת המוסר הסלבודקאי. שהרי בצד היותו “ר’ ברוך” (כך כינו אותו אז, ה”מרדכי” התווסף מאוחר יותר…) היה גם חניך המוסר הסלבודקאי וחתן המשגיח הזקן, יד ימינו של “הסבא”, ר’ מאיר זצ”ל.
בר”ח אייר, תחילת זמן קיץ תשל”ו הוקמה הישיבה ממש עם סיום השבעה על אביו של הרב – הרב ר’ ישראל אזרחי זצ”ל שעל שמו נקראה הישיבה. בחורף שקדם לפתיחת הישיבה עמלו ר’ ברוך מצדו ור’ מאיר מצדו לגבש קבוצת בחורים מישיבת חברון שיהוו את הגרעין המייסד.
זאת עלינו לדעת, כיום ב”ה התרבו ספסלים בבתי המדרש וישיבות חדשות צצות חדשים לבקרים. תלמידי חכמים צעירים מקימים ישיבה ואין להם קשיים למצוא בחורים מתאימים. בזמנו היה זה דבר מהפכני. כולם התרגלו לישיבות הותיקות, ולא הוקמו ישיבות חדשות. ומי שרצה לנסות ידע שסיכוייו להצליח נמוכים. באוירה זו קשה היה לגבש קבוצה של 25 בחורים שיעזבו את ישיבת חברון (כל אחד שלמד בחברון הרגיש שנמצא במקום יוקרתי ומיוחד) ויעברו לייסד ישיבה חדשה, קשה עד מאד. אבל אישיותו של ראש הישיבה ואישיותו של המשגיח הפכו את מה שהיה נחשב כמעט לבלתי אפשרי למציאות, והישיבה, ישיבת “עטרת ישראל” קמה גם נהיתה.
מתוך היכרות וקשר עם ר’ ברוך בעיקר דרך תנועת בני תורה (עליה נדבר בהמשך הדברים) דיברו גם אתי, שאמנה עם הקבוצה המייסדת של “עטרת ישראל”. ואולם באותם ימי ניסן תשל”ו בהם היה עלי להחליט, לא יכולתי לקבל החלטות לשינוי משמעותי, כיון שאבי ז”ל עמד בשערי מות. וכך חזרתי עם תחילת הזמן לישיבת חברון לשבוע ימים – עד יום פטירת אבי ז”ל. כמה ימים קודם, בסוף בין הזמנים של ניסן נסעתי מנתניה לירושלים לנחם אבלים אצל משפחת הרב אזרחי. ולאחר מכן לא הצטרפתי לישיבתו למרות שדברו אתי על כך ולפי בחירתם אמור הייתי להימנות על הקבוצה המייסדת. אף על פי כן. עשה ר’ ברוך, שהיה טרוד במיוחד, שהרי היה זה השבוע הראשון בזמן הראשון בישיבתו החדשה, את דרכו מירושלים לנתניה, לנחם אבלים בביתנו. שהרי חניך סלבודקה היה והצד האנושי באישיותו היה חזק עד מאד.
אבי ז”ל סיפר, שבישיבה בה למד בסלובקיה, פתח ראש הישיבה את ה”זמן” בשיחה ושיעור ובפתח הכריז – “ילדי היקרים”. אחר תפילת מנחה, אחד הבחורים, לץ ידוע, דפק בדלתו של הרב, וכשנפתחה הדלת אמר: הרב אמר שאנו ילדיו, הילד בא לאכול בבית אבא ארוחת צהרים… הכניסו הרב והגישו לו ארוחה וכשסיים ברכה אחרונה אמר לו הרב: שמע ילדי היקר, אני אמנם אביך אך הרבנית אינה אמך, מהיום והלאה תאכל ב”מנזה” (חדר האוכל)… אצל הרב אזרחי הבית כולו היה הפקר גמור בכל שעה משעות היממה ולא רק לבחורי ישיבתו. לכל דכפין. כך היה ברח’ הושע וכך ברח’ קסוטו. בחורים מישיבות שונות היו עוברים בשעות הקטנות של הלילה ורואים כבדרך הטבע אור בחדרו והיו נכנסים דרך הדלת שתמיד היתה פתוחה ותמיד קיבלם בזרועות פתוחות ודיבר אתם בלימוד היכן שהם רצו.
איש חזון היה ר’ ברוך. מעולם לא שקט על שמריו. משהו תסס בפנימיותו במשך כל 94 שנות חייו. בהיותו ר”מ בישיבת חברון ייסד כולל אברכים אותו היה עליו להחזיק, אברכים מצוינים חברו יחד לכולל “יד מאיר”. שגם שם הופיע ואמר שיעורים. באותם ימים היה נוסע מידי שבוע ליום שלם לישיבת כנסת חזקיהו למסור שיעור ולשוחח עם הבחורים. בימים ההם רבים היו בוגרי ישיבות תיכוניות שמצאו מקומם בישיבת כנסת חזקיהו ואליהם נמשך הרב ובהם השקיע לחזק ולבנות בנינים של תורה. הרב יחזקאל סרנא זצ”ל התנגד לכך שיקדיש זמן לישיבה נוספת מחוץ לישיבה אז בא לירושלים ר’ אליהו לאפיאן זצ”ל והסתגר עם ראש הישיבה וסוכם שאכן יוכל ר’ ברוך להמשיך ולנסוע.
בחזונו ראה ר’ ברוך איך רבים מאד שלא גדלו באופן בו טבעי היה שימצאו עצמם בישיבות שוקעים בלימוד תורה, נמשכים אל הבאר. חזונו הדביק רבים וכח הדבור המיוחד שלו ריתק אותם אליו כך הקים תנועה שרבים מאד חבים את חייהם הרוחניים לו ולה.
תנועת בני תורה פעלה בקרב בני ישיבות תיכוניות, (אך גם אלה מבני הישיבות שגויסו לפעול בקרב בני הישיבות התיכוניות נבנו אף הם) בימים ההם הישיבות התיכוניות היו מלאות בבני נוער לאומי אידיאליסטי מאד. משאת נפשם של הבאים בשעריהן היתה להתגייס לחילות קרביים, גם הרשת הענפה של ישיבות ההסדר טרם נוצרה והיו רק כמה בודדות. ר’ ברוך חדר לליבם של ראשי הישיבות התיכוניות והם איפשרו לו לפעול בקרב תלמידיהם. מידי שנה בחודש אלול נסעו כמה בחורים מישיבת חברון לישיבה תיכונית זו או אחרת התפזרו בכיתות הגבוהות ונתנו שם שיחות. גם אני גויסתי למבצע זה מיד עם כניסתי לישיבת חברון. אחד הבחורים הותיקים שאליו התקרבתי סחף אותי למבצעים אלה למרות מחאתי שאיני יודע כיצד עושים זאת הוא לא ויתר וכך הפכתי לחלק מהמערכת הנפלאה הזאת.
שיא הפעילות היה הכנס הגדול של “בני תורה” במדרשית נועם ושיא הכנס היה הנאום של הרב אזרחי בפני המוני המשתתפים שהגיעו ממקומות רבים. בכנס זה ערכו גם את הרישום למחנה.
המחנה היה בית היוצר של נשמות רבות ששם גילו את אורה של תורה. לימוד בחברותות (בעיקר מתוך החוברות “והגית” – יצירת מופת של שיעורים מודרכים של ראש הישיבה, יצירה היוצרת אצל הלומדים תחושה שגם הם יוצרים) שיעורים שיחות של רבנים רבים, כשמעל הכל מצלצל קולו של הרב אזרחי תוך יצירת אוירה מיוחדת במינה. גולת הכותרת היתה כמובן שיחת ראש הישבה בזמן רעוא דרעווין ובשיאה הספור המפורסם – “יצחק אלחנן”. מהר מאד הפך הרב למושא הערצתם של כל משתתפי המחנה. ואותם אלה שרק אתמול ליבם ומוחם היה נתון לכח הנשק, הפנו כעת את מרצם לכח התורה. במחנה זה היה מוסד שנקרא רב שיח. שלכותב שורות אלה היתה הזכות לעצבו מחדש יחד עם ידידי הגדול ממני הרב צבי אריה בינדר שליט”א תחת שרביטו של מי שהיה מנהל המחנות הרב אלימלך טירנויאר שליט”א שעל פיו נשק כל דבר ולו חייב אני הכרת הטוב גדולה כי הוא היה הראשון שהפקיד בידי קבוצה ונתן בידי מקרופון לתת שיחות וכך ניתנו השיחות יום יום כל ימי המחנה. רבים מאד מבני הישיבות התיכוניות שהגיעו למחנות ההם שינו תוכניות ועיצבו את דרכם בדרך העולה בית ה’.
שיטתו של ר’ ברוך בקירוב רחוקים היתה מיוחדת במינה. לא הוכחות, לא שיחות באמונה, אלא לומד’ס ומוסר וזהו.
כתוב בגמרא שכשאונקלוס רצה להתגייר שלח לו דודו קיסר רומי גדודי צבא להניאו מכך ולהשיבו הביתה אך במקום שיצליחו להשיבו הביתה התגיירו הם בעצמם, את אחד הגדודים שכנע להתגייר “בקראי” הוא הקריא להם פסוקים! שאל הרב וולבה. (בפתח ספרו “בין ששת לעשור”) כיצד הקראת פסוקים גרידא יכולה לגרום לחיילים רומאים להתגייר? אמר הרב: אם קוראים את הפסוקים המתאימים באופן המתאים על ידי האישיות המתאימה, הפסוקים עצמם יכולים להפוך את ליבו של כל אחד, אפילו של חיילים רומאים…! ר’ ברוך ידע לקרב באמצעות לומד’ס לתורה שיצאה מפיו היה מאור גדול והמאור הזה הביא רבים אל שבילי בית המדרש והישיבות.
אחת המידות שבית המדרש הסלבודקאי חינך להם היא הכרת הטוב. ועלי להכיר טובה לראש הישיבה זצ”ל על רגשותיו כלפי, אותם הגדיר כהכרת הטוב.
במחנה בני תורה שההתקיים בשבוע בו נישאתי ערכו לנו – לאשתי ולי – “שבע ברכות”, ור’ ברוך עמד ואמר ששבע ברכות זה נעשה כהכרת הטוב…
עד כמה שישיבה הייתה בעיניו עולם סגור בפני עצמו אפשר ללמוד משתי אנקדוטות.
כשעמל ראש הישיבה לגבש קבוצת בחורים ראויה לייסד את ישיבתו, הציעו לו רבים מטובי הבחורים בישיבת חברון לבוא לחצי יום. והוא, למרות הפיתוי, לא הסכים. ישיבה זה בית ואינו בית מדרש פתוח. מי שרוצה צריך להיות חלק מהבית…
באחת ההזדמנויות התגלגל שדובר על כך שאכנס לאיזו פינה בצוות הישיבה. אבל היה לו כמה תנאים ואחד מהם: עליך להתנתק מכל שאר עיסוקיך. זו היתה גזרה שלא יכולתי לעמוד בה וממילא ההצעה נפלה. אבל שוב רואים מה היתה ישיבה בעיניו, ישיבה זה עולם סגור שכל העולם מבחוץ משתקף רק מחלונותיה.
ראש הישיבה היה ראש המדברים בכל מקום. ולאחרונה בהגיעו לשיבה טובה – ביתר תוקף וביתר שאת בכמות ובאיכות.
ה’ נתן לו לשון לימודים. רגש ושכל, יכולת עריכת דברים והבהרתם. העברית שבפיו היתה משובחת, ועמה יכולת ההגדרה באמצעותה ירד תמיד לעומקו של ענין במילים קצרות וחדות. ומאידך היכולת לצייר מציאות ולספר סיפור כשצריך כשתוכן הספור ניצב חי מול עיני השומעים. והכל נעשה בחן. הרבה חן היה יצוק בשפתותיו. ומבחינה זו כמו גם בשאר הבחינות ספק אם השאיר מישהו שיוכל למלא ולו חלק מהחלל. כך שאמירת “חבל על דאבדין ולא משתכחין” במקרה זה אינה כלל בגדר מליצה.
בדור זה בו כה רבים מוצאים במות להבעה בצורה כזו או בצורה אחרת וכה מעט יודעים להשתמש בבמות בצורה שתהיה ראויה, כשאבדה דמות כזו שיכלה לסחוף רבים אחריה לכיוון הטיפוס בהר התלול – הר האלוקים ודאי שחבל על דאבדין ולא משתכחין.
ושוב בנימה אישית – בין ר’ ברוך לתלמידיו שררה אהבה, היתה הערכה היתה הערצה, אבל היתה גם אהבה אהבה זכה ואמיתית שעליה נאמר “עזה כמות אהבה” והוא החזיר אהבה מלוא חופנים.
תהא נפשו צרורה בצרור החיים.