מדינת ישראל או מדינת ה’

עלינו לנסות להבהיר את ההשקפה הברורה ביחס למדינה ולמערכת חוקיה ומוסדותיה.

בכל העולם כולו מנהלים מדינות לפי כל צורה שנראית להם יעילה וצודקת פחות או יותר. כל מדינה והשיטה שנבחרה על ידי האזרחים והמוסדרות הנבחרים על ידיהם. לצורות אלה יש גם תפיסה הלכתית מסוימת כי במסגרת שבע מצוות בני נח ניתנה מצוות עשה אחת והיא – דינים, אך לא פורטו הדינים, הקב”ה השאיר את פרטי הדינים צורתם ואופים לשיקול דעת בני האדם. ומה שבני אדם מוצאים לנכון כיאה וכצודק וכיעיל, מחייב.

העם היהודי אמור להיות נשלט על ידי התורה. מדינת ישראל צריכה להיות מדינת ה’ (כלשונו של ד”ר ברויער).

הוה אומר. התורה היא המנהיגה התורה מפרטת את כל פרטי ההלכות לכל דרכי החיים. אין מקום לרוב דעות ביצירת הלכות (כשהתורה אומרת אחרי רבים להטות הכוונה לרוב דעות של חכמי הסנהדרין שמתווכחים ביניהם מה התורה מתכוונת, אך לא לרוב דעות היוצרות את תשתיות החוק).

גם אם חוקי המדינה יקבעו על ידי רוב קואליציוני או אף רוב מוחלט ואמתי, בצורה שלא תסתור את התורה בין אם החוקים לא יסתרו את התורה במקרה או בכוונה תחילה. וגם אם רוב תושבי המדינה וממילא רוב חברי הפרלמנט שלה יהיו שומרי תורה, והתורה והלכותיה תתקבלנה כהליך המחייב במדינה, וכקודקס המשפטי, עדיין נאמר שלא לילד הזה התפללנו.

כי עצם העובדה שהרוב הוא שקובע שחוקי התורה ימשלו בכיפה מהווה סתירה לכל מהותה של תורה. אין האלוקים וחוקיו נשענים על רוב מקרי, אף לא על רוב קבוע שחוזר על עצמו פעם אחר פעם. עצם העובדה שבאושיותיה החוקיות של המדינה יש אפשרות, ולו רק תיאורטית, שהרוב יחליט אחרת היא לנו לרועץ. זה שהרוב החליט שחוקת התורה היא היא חוקת המדינה. אין זה אלא חילול ה’ אין אנו אמורים להזדקק לכח הרוב כדי להשליט את חוקי האלוקים על העם והארץ. “הרוב” (וכן גם הכלל כולו) צריך להיות כפוף לתורה לא התורה לרוב.

מעין מה שאמר רבי יהונתן אייבשיץ הילד לכומר ששאל אותו: והרי אנחנו רוב בעולם ואצלכם הרי כתוב שיש ללכת אחרי הרוב. אמר לו הילד: במה דברים אמורים כשיש ספק אבל בשאלה האם התורה אמת אין כל ספק ולכן הרוב לא רלוונטי.

אם רוב בני אדם יגידו שאחד ועוד אחד שווה חמש ואחד יגיד שהתשובה היא שתים. הוא ימשיך להיות צודק למרות הרוב.

תורת ישראל אמת היא בין אם יש לה רוב ובין אם לא. ולהשתית את מדינת העם היהודי על רוב מקרי שתומך בחוקי התורה אין זה חילול ה’ הרבה יותר קטן מהמצב הנוכחי שהרוב מנאץ את התורה וחוקיה.

כשגדולי תורה אומרים לצאת ולהצביע ושולחים שלוחי דרבנן לבית המחוקקים המחלל שם שמים בעצם היותו בארץ ישראל ובעצם התימרותו לדבר בשם העם היהודי. הרי זה כדי לאפשר לנו לחיות בארץ אבותינו מחמד לבנו נוה אלוקינו ולהגן ככל האפשר עליה מפני הרומסים את קדושתה. והרי זה מעין המציל מן הארי ומן הדב. אך אין בכך הכרה, לא דה-פקטו ובוודאי לא דה-יורה, במערכת הזו שלא רק שאינה כופפת עצמה לסמכותה של תורה אלא מתימרת להשיג את גבולה שלא להזכיר את הביזוי ההולך וגובר שהיא מבזה את התורה חוקיה ונושאי דגלה.