לימודם של בני השיבות  – במבט של רוממות

באחד מימי מלחמת לבנון, הגיע כותב השורות לנווה-שאנן שבחיפה לשיעור. מכיון שהקדמתי וחפצתי להתפלל ערבית, נכנסתי לישיבת נחלת הלויים, ונקלעתי לרגעים האחרונים של שיחת המשגיח הרב אורי וייסבלום שליט”א. שמעתיו קורא לבני הישיבה בקול גדול: “בחוץ מלחמה, האש בוערת, אני מצפה שגם כאן בישיבה תבער אש התורה”. התפללתי מעריב עם הישיבה ואחר התפילה ניגשתי למשגיח ואמרתי לו: אני מתרוצץ מקצה הארץ לקצה, מעתה אומר שנכנסתי לישיבה אחת באופן אקראי, ושמעתי שיחה מזדמנת מהמשגיח, וזה מה שאמר בשיחה, שידע העולם שבני הישיבה חשים אחריות.

באחד השיעורים שעסק בנושא הגיוס בו הודגש ענין ערך לימוד התורה והיותו חומה ומגן בשעת שלום, וקל וחומר בשעת מלחמה. שיעור בו הובאו מקורות רבים להראות זאת. ניגשו אלי בסוף השיעור ושאלו מדוע הדגשתי צד זה ולא הסתפקתי בכך שהצבא אינו מתאים לבן ישיבה. אינו בנוי לקלוט אותם ואינו מעונין לעשות צעד אחד לקראתם (דברים הנכונים כשלעצמם ואף אותם אמרתי אבל עיקר הדברים היה הטיעון הנ”ל – כח הלימוד בשעת מלחמה).

אמרתי להם: למה להתמקד במדוע אי אפשר ללכת לצבא בשעה שאפשר להתמקד בכח התורה ובכוחם האדיר של בני תורה להציל חיים!

כל אדם שמודע לכך שאי שם לא הרחק מאתנו עומדים אנשים צעירים וצעירים פחות ומסכנים חייהם כדי שאותם אויבים לא יוכלו לבצע את זממם שהוא להרוג את כולנו, ואינו חש הכרת הטוב. יש לו בעיה.

כל אדם שמודע לכך שבשעה שכולם בסכנה ויש רבים העומדים בפרץ ואינו מרגיש שגם הוא חפץ להיות שותף ולתרום מכוחו ומזמנו למאמץ הכולל, יש לו בעיה.

גדולי תורה קראו קריאה ברורה עם פרוץ המלחמה להרבות בלימוד בתפילה ובחיי קדושה. כי בזאת נוכל לפרוס חומת הגנה סביב יהודים המאוימים על ידי אויביהם.

ידיעה זאת אמורה היתה למלא את בני הישיבות “גאוות יחידה” אמורים הם להרגיש כיחידת העילית של העם היהודי ואין זה משנה מאומה ששם ברחוב רבים מאד לא מבינים לא מעריכים ואף תוקפים. אנו לא נהיה בעינינו כחגבים ורק אז יש סיכוי שאולי גם לא נהיה כך בעיניהם.

המצב הנכון היה שבחורים יתעוררו ללמוד בלי הפסקה יום ולילה, ושרבותיהם יצטרכו לכבות את האור כדי שילכו לישון בזמן ולעורר אותם לשמור על סדר יום נורמלי, כי זו הדרך ללמוד לטווח ארוך.

המצב הנכון הוא שבחורינו יחושו שעליהם תלוי הכל, שלום בתינו שלום הוריהם ושלום כל עם ישראל ותורתם היא הנשק המיוחד שכנגדו אין לאויב מה להציע.

בהרבה מן המקרים המצב הוא שעוסקים בעצם הלימוד ברמה גבוהה אך לא מייחדים מספיק תשומת לב להסביר לצעירינו את משמעות הלימוד כמקיים את העולם כמו שאומר ר”ח מוואלאזין בנפש החיים שער ד’ ורמח”ל בדרך ה’ מאמר רביעי פרק ב’ ורבי אברהם אחי הגר”א לאורך כל ספרו “מעלות התורה”.

נכון, את הספרים מכירים, ורבים למדו אותם בסדרי המוסר אבל למדו זאת כלימוד, לדעת מה הגדולים האלה אמרו. עתה יש הזדמנות ללמוד זאת כתורת חיים, להבין שהם התכוונו בדיוק למה שאמרו ולהבין מהם את משמעות לימודנו והערך של לימוד זה וכיצד הוא הוא התורם להצלת חיים לקיום העולם ולהגנה על עם ישראל בכל עת ובבל שעה ובמיוחד בשעת סכנה.

הדגשת העובדה שהצבא אינו מתאים לאדם המכונה חרדי, נועדה לאלה שלא לומדים, שגם הם צריכים לדעת שאין להם להכניס עצמם למקום סכנה רוחנית ולכל הדעות הצבא הוא מקום שכזה. כולל באותם ענייני קדושה שמוגדרים כ”יהרג ואל יעבור”. אצל בני הישיבות שעוסקים יום ולילה בלימוד תורה, אין צורך להגיע להסברים אלה (שהם כאמור נכונים כשלעצמם במצב הנוכחי של הצבא) יש להדגיש עוד ועוד את חשיבות הלימוד והיותו מחזיק את העולם בכלל ואת עם ישראל בפרט ובשעת מלחמה וסכנה על אחת כמה וכמה.

כמה שונה יהיה לימודו של בחור שידע בוודאות שלימודו מציל עכשיו חיי אדם, וככל שילמד יותר לעומק כן ייטב כמו שאומר רמח”ל בדרך ה’ חלק ד’ פרק ב’ אותיות ב-ג.

כמה שונה יהיה דימויו העצמי כשיבין מה פועל כל רגע בו לומד הוא בעיון.

ואם לשם כך יש צורך להראות לו מקורות – נראה לו. ואם יהיה צורך להראות לו שהמקורות הללו מקורם ללא ספק בבורא עולם שנתן לנו תורה, גם את זה ניתן להראות ולהוכיח בצורה שאינה משתמעת לשני פנים.

ואדרבא, אולי זו הזדמנות להעצים את האמונה בתורה משמים אצל בני הישיבות.

***

אמר מורנו הרב יצחק הוטנר זצ”ל: כל הרע בעולם בא כדי להבליט את הטוב. וכל כפירה בעולם באה כדי ליצור את התשובה לה, את האנטיתיזה. הכפירה נעלמת, והתגובה ממשיכה להוות חלק מתורת הנצח היהודית

העולם היה מלא אלילים. ואז בא אברהם וניפץ אותם. האלילים האלו עברו מן הסתם כליל מן העולם ואילו אברהם וניפוצו נשארו לעד.

קורח דתן ואבירם השאירו את מטה אהרן למשמרת. בלעם השאיר אחריו את הברכות שכלעומת הקללות שחפץ לקלל.

הכפירה היוונית שהמפורסמים שבנושאי דגלה היו אריסטו אפלטון וחבריהם, יצרה צורך בתשובה, כיון שגררה אחריה המונים. וכך נולדו ספרים רבים שנענו לאתגר, בראשם הרמב”ם שעשה זאת במורה הנבוכים שלו. אריסטו ואפלטון וכל פילוסופי יון ירדו זה זמן רב מאד מהבמה, איש אינו מאמין בתיזות שלהם ואם לומדים אותם הרי עושים זאת רק כלימוד ההיסטוריה של הפילוסופיה, ואילו הלומד את דברי הרמב”ם מברך “אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו”. (אף רבים לא ממליצים ללמוד ספרים אלה, אין זה גורע מאיכותם והיותם  חלק מארון הספרים היהודי הנצחי).

הנצרות גרמה ליצירת ספרות ויכוח שלמה דוגמת הויכוח המפורסם בו התווכח רבי יוסף אלבו בצו האפיפיור בראש משלחת רבנים כנגד משומד שכינויו היה “המגד’ף”, הלה ירד מזמן מכל במה אפשרית ואיש לא זוכר לא אותו ולא את טיעוניו, ואולם, הויכוח הוליד את ספר העיקרים…

גם הויכוח בין הרמב”ן לכומר פראי פול השאיר אחריו ברכה – ספר הויכוח לרמב”ן… כשהוא עצמו, פראי פול, נפל זה מכבר לתהום הנשיה.

גם שבתי צבי נשאר לדיראון עולם ולא ממנו ולא מדבריו נותר משהו, אבל ספרו של רבי יעקב סספורטיו “ציצת נובל צבי” שנכתב כדי לחשוף את שקרי הש”צ. שלא לדבר על ספרו של רמח”ל “קנאת ה’ צבאות” שחלקו האחד נכתב כתגובה לסילופיו הש”צ, נשארו לדורות עולם, ולא עוד אלא שרמח”ל מדגיש בהקדמתו שלא היה מגלה סודות אלה המתגלים בספרו לולא היה צורך עקב סילוף הש”צ ספרים אלה גם הם הפכו לחלק מנכסי העם ומקומם כבוד בארון הספרים היהודי ועל שולחנותיהם של לומדי תורה בכל תפוצות ישראל.

“ביקורת המקרא” והספרים הרבים שחיברו חוקריה, אינם מעניינים איש מלבד כמה “חוקרים”, ואילו את הספרים “דורות ראשונים” של הרב הלוי, ספרי הרב דוד צבי הופמן, וכמובן פירוש המלבים על התנ”ך וכן הכתב והקבלה. נלמדים בכל אתר ואתר.

הכפירה המדרנית נבנתה על יסודות המדע כביכול ויצרה מערכת שלמה של תשובות שנוסחו ונאמרו בעשרות השנים האחרונות על ידי רבים וביניהם גם כותב השורות האלה. מהכפירה על יסוד המדע, אפשר לומר כבר היום, לא יישאר מאומה ואבן על אבן לא תעמוד והתשובות יעמדו לעד כחלק מהתורה.

לכאורה אפשר לראות במהומה סביב השאלה מדוע בני ישיבות אינם הולכים לתרום בצבא המלחמה. משהו מעין הנ”ל..

כי התשובה על שאלה זו היא כאמור שתורה הינה הנשק הסודי של העם היהודי וכמו שהגר”ח מואלאזין אומר שזוהי “אמת בלתי שום ספק כלל” שהתורה מקיימת את העולם וצורת הלימוד איכותו וכמותו מכתיבים את כמות השפע שיורד לעולם. לקיימו בצמצום חלילה או ברווחה. על כן בני הישיבות מצהירים בתוקף כי תורמים הם למאמץ המלחמתי “לא פחות ואף יותר מכל החיל הלוחם” כדברי הראי”ה קוק באגרת תת”י. ועל כך פורסים אנו מקורות רבים מן הפסוקים מדברי חז”ל ומפסקי רבותינו הראשונים והאחרונים. ומקורות אלה נסמכים על הידיעה שתורה שבכתב והתורה שבעל פה אמת והחיוב לשמוע לדברי חכמים גם הוא חלק מהתורה, מידיעתנו את היותה אמת ומאמונתנו בה ובנותן התורה. ממילא זו ההזדמנות שיש לרבים לקבוע בליבם ובמוחם את האמת הזו.