לפרשת אמור – מתי המתים במיתת נשיקה לא מטמאים

בפרשתנו אנו לומדים על הלכות טומאת מת ועל האיסור המיוחד לכהנים להיטמא למת

ואמר רבנו בחיי בהקדמתו לפרשתנו:

שלמה המלך אומר: “שפתים ישק משיב דברים נכוחים” (משלי כד, כו) מי ש”משיב דברים נכוחים” – “שפתים ישק” לא כתוב ששפתיו ינושקו אלא שהוא יישק שפתים, שפתים של מי?

“וביאור הכתוב כי החכם המתבונן בעיקרי החכמה העליונה שאין מחשבתו נפרדת ממנה לעולם והוא המשיב בה לכל שואל דברים נכוחים שפתים ישק, הלא הוא בסוף דבק בגבולי החכמה ההיא, ומעלת הדבקות הזה היא מיתת נשיקה שהוא הדבקות בשם הנכבד, והיא מעלת החשק שהזכיר דוד ע”ה (תהלים צא, יד) כי בי חשק ואפלטהו, והצדיק הזוכה אל המעלה הזאת אין מיתתן על ידי הכח המשחית כשאר בני העולם:

והנה משה ואהרן ומרים זכו אליה, שהזכיר בהם הכתוב על פי ה’, והיא מיתת נשיקה, אבל במרים לא נאמר על פי ה’ כי אינו דרך כבוד של מעלה, ואמר רבי אלעזר מרים נמי בנשיקה מתה דאתיא שם שם ממשה, ומפני מה לא נאמר על פי, שגנאי הדבר לומר וכו’ (בבא בתרא יז.). וכן באבות העולם שכתוב בהם בכל מכל כל. גם רבינו הקדוש ז”ל זכה אליה לפי שברור הדבר מתוך שנתעלה בהשגת החכמה לא היתה מיתתו על ידי המלאך המשחית, ודרשו חז”ל (כתובות קד.) בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר, רבונו של עולם גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה שלי, יהי רצון מלפניך שיהא שלום במנוחתי, יצתה בת קול ואמרה יבוא שלום ינוח על משכבו:

ואמרו בירושלמי (ברכות פ”ג ה”א) כד דמך רבי יהודה נשיאה הכריז רבי ינאי אין כהונה היום, וטעם הדבר מפני שהכהנים מוזהרין על טומאת המת לפי שהם משרתי עליון מקודשים לעבודתו, וכיון שמיתתו היתה שלא על ידי הכח המשחית אלא על ידי שכינה לא היתה שם טומאה, ולכך הכריז רבי ינאי אין כהונה היום, לפי שהכהנים נתעסקו בקבורתו ונסתלקה מעליהם תורת כהונה היום, אבל שאר בני העולם שמיתתן על ידי הכח המשחית שהוא סיבת טומאת המת הנה הכהנים מוזהרין מזה שלא יטמאו”

במות נדב ואביהו נאמר “בקרבתם לפני ה’ וימותו” ואומר האור החיים הקדוש (תחילת פרשת אחרי מות):

“דיבר ה’ למשה דרך מיתתן שהיתה על זה הדרך בקרבתם לפני ה’, פירוש שנתקרבו לפני אור העליון בחיבת הקודש ובזה מתו, והוא סוד הנשיקה, שבה מתים הצדיקים, והנה הם שוים למיתת כל הצדיקים, אלא שההפרש הוא שהצדיקים הנשיקה מתקרבת להם ואלו הם נתקרבו לה, והוא אומרו בקרבתם לפני ה’, ואומרו וימותו בתוספות וא”ו, רמז הכתוב הפלאת חיבת הצדיקים שהגם שהיו מרגישים במיתתם, לא נמנעו מקרוב לדביקות נעימות עריבות ידידות חביבות חשיקות מתיקות עד כלות נפשותם מהם, והבן. ובחינה זו אין מכיר איכותה והיא מושללת ההכרה, לא מפי מין האנושי ולא מפי כתבו, ולא תושג בהשערות מושכל הגשם”

והנה למרות שמתו מיתת נשיקה טמאו במותם כמו שכתוב “ויקרא משה אל מישאל ואל אליצפן בני עוזיאל דוד אהרן ויאמר אליהם קירבו שאו את אחיכם מאת פני הקודש אל מחוץ למחנה” ואומר המדרש (מובא בילקוט שמעוני על אתר) שאלעזר ואתמר לא נצטוו לעשות זאת רק מישאל ואיצפן, כיון שהם היו כהנים ולא הותר להם להיטמא… (אף שכהן הדיוט נטמא לאחיו…) מכל מקום למדנו כי נדב ואביהו טמאו במותם. והרי לפי רבנו בחיי המובא כאן מי שמת מיתת נשיקה לא מטמא?

ומוכרחים לומר שאף שגם נדב ואביהו מתו מיתת נשיקה, מכל מקום כיון שהם התקרבו לנשיקה, כלשונו של רבנו בחיי, ולא הותר להם לעשות כן, הרי עצם המרותם את פי ה’ מטמא ולכן במקרה שלהם נטמאו במותם והיתה למלאך המות – המלאך המטמא גישה אליהם למרות שמתו מיתת נשיקה. ללמדנו כי עצם המראת פי ה’ בעצמה מטמאת.