“מי שלא לומד מהעבר נידון לחזור עליו” (ג’ורג’ סנטיאנה)

כותב שורות אלה ידוע כמי שמתקומם כל אימת שמנסים להשוות אירוע קשה, ויהיה קשה ככל שיהיה, לחרבן הגדול המכונה “שואה” לא בכמות ולא במהות אין שום דבר שישווה לו, לא באינטנסיביות, לא במגוון סוגי החרבן ולא בהיקף הצלחת תוכניות האויבים השטניים, לא בגודל האויב ולא בעמים הרבים ששיתפו אתו פעולה, לא באכזריות ולא במספר הנרצחים. אין ולא היה אסון שיוכל להשתוות ולו במשהו, לנורא שבקטסטרופות זה.

ובכל זאת לא ימלט מלראות אי אלו קמצוצים של נקודות שצריך למקד אליהן את תשומת הלב וכמו שאמר הפילוסוף האמריקאי ג’ורג’ סנטיאנה: “מי שלא לומד מהעבר נידון לחזור עליו” (מילותיו כתובות הן במיידנק בדרך לבנין המשרפה, והן באושוויץ בכניסה לביתן מס’ 5).

פרופ’ דניאל יונה גולדהאגן מטפל בספרו “תליינים מרצון בשרות היטלר”, ביסודיות בשאלה איך יתכן שהמונים מבני עם חכם ונבון הפכו לרוצחים וסדיסטים אכזריים, איך יתכן שעם שלם שתק בשעה שהגלו עינו ורצחו את היהודים וביניהם ידידיהם ושכניהם וגזלו את רכושם. הרי מדובר בעם שהיה מוכן לעשות הכל למנוע צער מבעלי חיים ולאו דווקא כשמדובר בחיות הבית אלא גם בחיות רחוב עזובות. מדובר באנשים שאת שיירי מאכלם פיזרו לצפורים מזדמנות. ואם תאמר שפחדו למחות נגד השלטונות הדיקטטוריים מחשש שמא יבולע להם, הרי כשהחלו את מבצע אוטנסיה – מבצע המתות החסד, בו ניסו לחסל את בני עמם המפגרים החולים הכרוניים והנכים ה”לא פרודוקטיביים”, יצאו גרמנים מן השורה במחאה, והמבצע הופסק. ובשלב האחרון של ההשמדה כשנאספו בברלין כמה אלפי יהודים שבנות זוגן (לא עלינו) היו נוצריות, הן הפגינו זמן מה, וכל היהודים האלה שוחררו. איש לא נפגע כתוצאה מהמחאה. כך שמחאות השפיעו על השלטון, ולא פגעו במוחים. מדוע איפוא לא מחו כשיהודים נרצחו במליוניהם?

ולא רק זאת, פרופ’ גולדהאגן חקר את תולדותיהן של יחידות רצח רבות מקרב משטרת הסדר הגרמנית, בטליונים משטרתיים של אנשי מילואים. בדרך כלל, אנשים בגילאי ה-30 – 40, אנשים שבצעירותם התחנכו בחינוך הרגיל של הרפובליקה הווימארית, ולא עברו בילדותם את האינדוקטרינציה הנאצית, ומשקבלו את הפקודה לרצוח יהודים, אם בגטאות אם בבורות ואם בצורת העלאתם לרכבות להירצח בטרבלינקה או בבלז’ץ, הם עשו זאת בהתלהבות ובמסירות הגם שניתנה להם האפשרות לבקש להשתחרר מהמשימה מבלי להיפגע, המעטים (כעשרה עד עשרים אחוזים) שביקשו זאת לא נענשו ואף לא נודו מהחברה. ובכל זאת, רובם המשיכו והפכו להיות רוצחי המונים בלי נקיפות מצפון.

בערבים, אחרי יום של רציחת מאות בני אדם, אנשים נשים ותינוקות, היו מתכנסים לערבי תרבות ובידור. לא כדי לדון במשמעות של מעשיהם, זו היתה ברורה להם, ולא היתה להם בעיה. הם פשוט שמעו מוסיקה שתו, רקדו וכד’. “השמש זרחה והשיטה פרחה והשוחט שחט”.

איך יתכן דבר זה.

פרופ’ גולדהאגן מצביע באריכות על הרקע שאיפשר שעם של עשרות מיליוני אנשים שיתף פעולה במעשי זוועה כאלה נגד בני אדם חסרי ישע, במקרה זה נגד העם היהודי.

אם נסכם חלק קטן מדבריו, נאמר כדלהלן:

• אלפי שנים של אנטישמיות נוצרית הכינו את הקרקע  לנידוי היהודים ולשנאתם, כפי שראוי לעשות למי שטבוע בהם משהו שמנדה אותם מחברת בני אדם רגילים.
• תעמולה פראית בלתי פוסקת, שלא פסקה מעולם, אך התגברה מאד אחרי מלחמת העולם הראשונה והמפלה הגרמנית, וההשפלה של חוזה ורסאי. “היהודים הם אסוננו” זעקו המודעות מכל פינה. היהודים הם ש”תקעו סכין בגב הצבא” ומנעו ממנו כביכול את הניצחון.
• על רקע האבטלה והמשבר הכלכלי העמוק שפקד את גרמניה בשנות העשרים של המאה העשרים נפלו הסיסמאות על קרקע פוריה. שוב חזר הספור של ה”שעיר לעזאזל” ושוב שימש היהודי כאותו שעיר, כאותו כח דמוני דמיוני שאשם בכל הצרות.
• מאז שהמפלגה הנאצית הוקמה בשנות העשרים המוקדמות של המאה העשרים כשבראשה אחד מהדמגוגים האנטישמיים הארסיים ביותר שבכל הזמנים, הפכה זו למפלגה הקיצונית ביותר בסיסמאותיה האנטישמיות, מה שגרם בין השאר להצלחתה בקרב ההמונים. אבל לא היתה זו הקבוצה האנטישמית היחידה, ממש לא. המפלגות האחרות ותת המפלגות הרבות היו רובן ככולן אנטישמיות בצורה חריפה עד מאד.
• מאז שעלו לשלטון הפכה התעמולה האנטישמית לחלק מעמדתה הרשמית של הממשלה קרי: המדינה.
• המרכיבים העיקריים של האנטישמיות הנאצית:
• היהודים טפילים, אינם עובדים ובצורה מתוחכמת משתלטים על מרכזי ההשפעה.
• היהודים אינם משרתים את האומה (אינם משרתים בצבא, וחיים על חשבון דמם של האחרים. זה שאחוז היהודים שעוטרו במלחמת העולם הראשונה היה גבוה יותר מאחוזם באוכלוסיה, לא שינה דבר. זה שחללי מלחמת העולם הראשונה מקרב היהודים היו רבים, ומספרם גבוה יחסית לאחוז היהודים באוכלוסיה, לא שינה דבר. כמקובל, ששום עובדה לא תוכל לשנות תיאוריות חביבות).
• היהודים משתלטים באמצעות מניפולציות על מרכזי הכח (הבנקים, התקשורת ועוד).
• הם מלוכלכים, הם אוהבי בצע, הם לא עובדים, הם לא יוצרים מאומה. הם מפיצים מחלות הם פצצות הגיינה פיסית ורוחנית מתקתקות.
• ובנוסף לכל הנ”ל ובמודגש, הופצה תוך תעמולה מאסיבית תאורית הגזע הפסבדו-מדעית על פיה הגזע הנמוך ביותר במין האנושי מה שמכונה תת אדם (אונטרמנטש) הוא הגזע הסלאבי, והיהודי אינו אדם כלל, הוא לא שייך למין האנושי, הוא רק נראה חיצונית כאדם, אך באמת הוא התגלמות של השטן. והחדירה שלו לתוך המוני העם הגרמני בפרט, והמערבי-ארי בכלל, מרעילה ומחליאה את ההמונים.

החדרת הרעיונות האלה נעשתה באמצעות משרד התעמולה של גבלס, משרד הבריאות ומשרד הקנצלר בעצמו בכל הכלים שעמדו לרשותם.

התוצאה היתה שהמוני “גרמנים רגילים” כפי שמגדירם גולדהגן, הפכו להיות באבחת פקודה לרוצחים מקצועיים של המוני יהודים. ולא עוד, אלא שהוסיפו משלהם מעשי אכזריות נוראים והתעללויות אין קץ תוך כדי שהפיקו הנאה ברורה מסבלם של קרבנותיהם. וגם הקולות הבודדים שנשמעו בקול ענות חלושה כמבקרים את ההתעללות האכזריות וההשמדה של היהודים, לא חלקו על עצם הגדרת היהודים כמזיקים כנ”ל אלא רק על דרכי הטפול בהם.

ואמנם יש החולקים על מסקנותיו של גולדהאגן ובראשם ההיסטוריון האמריקאי כריסטופר בראונינג (בספרו “אנשים רגילים” – ORDINARY PEOPLE) אך עיקר הויכוח הוא האם מדובר על משהו שמאפיין את הגרמנים בדווקא, או שמא כל “האנשים הרגילים” עלולים להגיע לאותה התנהגות אם יעברו את אותה שטיפת מח, אך אין ויכוח על העובדות כפי שהן.

***

אין כוונתנו להשוות את הנ”ל, ולו במשהו, לשום אירוע אחר. כך, שאם מאן דהו יהרהר על תעמולת הזוועה נגד החרדים, תעמולה שנשמעת בצורות שונות ובכל האמצעים ועל ידי חוגים כה רבים, דתיים ולא דתיים. אם מישהו יחשוב על הדה-לגיטימציה שעושים לצורת החיים של החרדים ולאמונותיהם, וינסה לעשות השוואה, הוא יעשה זאת על אחריותו בלבד.

ואולי, דבר אחד בכל זאת ניתן ללמוד.

מי שכולם שונאים אותו ללא סיבה, או לפחות ללא סיבה מספקת, מי שתולים בו חלאים שבמבט אוביקטיבי אינם נחלתו, מי שמאשימים אותו בחיים טפיליים על חשבון אחרים, בהשתמטות מתרומה לחברה, ללא כל תימוכין בעובדות. ולמרות שהעובדות מוכיחות שרוח ההתנדבות חזקה אצלו עד מאד בכל התחומים, מי שאורח חייו נחשב כפסול וכל מה שקשור אליו נחשב כמגונה, כמושא ללעג, וכדבר שיש להעלימו,  מי שכל אדם יכול ללעוג ממנו, מאמונותיו, ומאורח חייו, מבלי שיטרח להקדיש ולו דקות ספורות לנסות להבין במה המדובר. מי שכך טופלים אליו וכך רואים אותו כולם – הוא ה”יהודי”.

כדאי אם כך לבדוק מי בתוך העם היהודי ראוי אפוא לתואר “יהודי” באופן מיוחד, על פי הגדרות אלו.